סודות העתיד

פרק 20+אחרית דבר

"מה קורה?" שאלה אליס לאחר שחזרו לחבורה. "אה... טוב" ענתה קייטי בהיסוס, היא לא ממש הבינה מה פשר השאלה, אבל לאחר זמן קצר היא הבינה. "לא את! מורגן, סיימנו את המשימה. תחזיר אותנו הביתה". על השאר התגבשו מבטי הסכמה. "אני מניח שאתם צודקים..." הוא נאנח, "בואו נחזור למעבדה ואני אחזיר אתכם הביתה". הפעם לא היה להם טרמפ מהעובדים המרושעים של יאנג אז הם הלכו את כל ה7 מייל ברגל, לא שזה היה בלי תלונות ("למה זה כל כך רחוק?!" התלונן אדם תוך כדי שהתנשף). אחרי כל הדרך הארוכה, לבסוף הם הגיעו למעבדה והפורטל הסגול עדיין היה שם ליד. "אם תלכו כל אחד בתורו אתם תשלחו בדיוק לאיפה שאתם צריכים, אבל אם תלכו ביחד אתם תשלחו לאיפה שמי שהכי קרוב אליי צריך" (הוא הצביע במבטו על קייטי). "אני אהיה ראשונה" אמרה אליס וצעדה אל הפורטל אך בצעד האחרון קייטי עצרה אותה. "חכי! מה אם נלך כולנו יחד ואז לא נצתרך להפרד". "זה רעיון מעולה!" קרא בן. ארבעתם ביחד צעדו אל הפורטל אבל קייטי עצרה. "קייטי בואי כבר!" קראה אליס לעבר קייטי אך קייטי לא זזה ובמקום זאת אמרה "אבא, אולי גם אתה תבוא, אמא תמות לראות אותך". מורגן ניסה למצוא תירוץ במשך דקות אחדות אך היה נראה שלא צלח לו כי הוא אמר "אני מניח שזה לא יכול להזיק אחרי שהמלחמה נגמרה..." אמר ולא יכל למנוע מעצמו מלחייך. חמשתם צעדו אל עבר הפורטל בצעדי ענק וחיוך ענק.

אחרית דבר

אחרי שהתהפכה לזמן שנראה כמו נצח היא נפלה בכאב במקום שהיא הכירה, במקום שבו כל זה התחיל, היער האפל. "איפה אנחנו?" שאלה אליס, "ביער..." ענתה קייטי במעיין מסתוריות. "אני עדיין זוכר מפה את הדרך!" קרא מורגן, זו הפעם הראשונה שהוא נראה שמח כל כך. "אז בואו נלך!" אמר בן ומורגן הוביל (למרות שקייטי גם ידעה את הדרך). אחרי הליכה לא ארוכה שכל דרכה חשבה קייטי על זה שהיא סופסוף בבית הם הגיעו לבית קטן ונחמד שכתוב עליו -בית משפחת קווינטר-. מבלי לחשוב קייטי דפקה שלוש פעמים חזקות על הדלת. אמא שלה פתחה את הדלת ובהתחלה נראתה זועפת אך לאחר שראתה את מורגן חייכה לשניה חיוך חם ואז התנפלה על מורגן כשדמעות של אושר זולגות מעינייה. אחרי שסופסוף סיימה עם מורגן היא עברה אליהם, היא לא שאלה כלום על איפה היא הייתה אלא התעניינה בחברים שלה והכניסה את כולם תוך שהיא אומרת משהו על זה שהיא תצליח להכניס את כולם. לאחר הרבה מאוד זמן קייטי סופסוף הרגישה שיש לה בית אוהב, חברים להיות סביבם ועדיין נשארו כמה ימים של חופש מהלימודים.

-הסוף-