כל יום חמישי, הייתה יושבת וכותבת מכתב.
כמובן, היא אינה שולחת את המכתבים הרבים לאיש, שכן נכתבו כולם במיוחד לבעלה המנוח. במגירה הראשונה בסלון הקטן בדירה הצפופה בברלין, היו כמאה מכתבים סגורים במעטפות הדוקות ללא בול או נמען. האישה הייתה יושבת בשקט מופתי, לא מוציאה צליל מפיה, וכותבת על שולחן המטבח.
שכניה היו דופקים על דלת ביתה אחת לחודש, משאירים תבשיל קדרה גדול ריח חזק ומושך בכל קומת הבניין, שואלים לשלומה ומתכבדים בכוס תה שחור, לוחצים את ידה ועוזבים. אי אפשר להגיד שהאלמנה לא הייתה נהינת מחברתה של השכנה, בעלה ושני ילדיה, רועשים ככל שיהיו. אבל לראות את המשפחה הזו צבט בליבה מעט. כמה שהייתה רוצה שבעלה יחזור מהמלחמה הארוכה, יפתח את דלת המקרר ויארגן לשניהם לחם קלוי עם חמאה ודג כבוש, והיו יוצאים שניהם יד ביד אל החוף הקרוב, ומדברים כמו שהיו מדברים תמיד, והזמן עוצר מלכתו כשהיא נשענה על כתפו בזמן שזימזם מנגינה שהנעימה לאוזנה. והייתה היא רואה את הזכרונות הצבעוניים בזמן שהזוג הצעיר היה צוחק לעצמו בדירתה וילדיהם הקטנים הקטנים חולקים ביניהם חטיף שוקולד, שהגברת הייתה שומרת בתיקה לרגעים מתוקים כאלו.
וכשהיו עוזבים, היא הייתה הולכת לכנסייה הריקה, נזכרת איך בעלה היה מביא אותה לכאן כל יום ראשון, והקשיבו יחד לתפילות הבוקר. כשהייתי שואלת אותו על המנהג המוזר הזה, שהיה מאוד לא אופייני לבחור, היה צוחק ואומר שהאווירה הקדושה הזו נעימה לו מאוד. למרות שהיה חוזר ואומר כל פעם שהיה עולה הנושא שהוא אינו מאמין, אבל מילדותו הורגל לדיבורים על ישו ואלוהים. הוא גם כיבד אותה, שהיא אכן האמינה באותם זמנים שקיים הוא, והישות הזו מברכת אותם באושר, ושהכל מסיבה. כזו או אחרת.
אך איך יכלה להמשיך אחרי שלקח את אהוב ליבה?
האיש המתוק הזה, עם הלב הרחב שהיה מרגיז אותה מידי יום, והיה מקלף לה תפוזים גנובים בצעירותם אחרי שברחו שניהם מהחקלאי הזקן מול בית הספר. זה שהיה מצחיק אותה עם הבדיחות הראש המטופשות שלו, ושהיה אדיב אליה, ושנשאר איתה כשחזרו מבית החולים כשקיבלו את הבשורה שאינה היא יכולה להביא ילדים, וחלום הבית הגדול שהיה להם נשכח. ההוא שקמה לכבודו כל בוקר, מכינה לו ארוחת צהריים לעבודה, והיה מרעיף עליה אהבה כפי שאף אדם עכשיו לא עשה לפניו. שנלחם מלחמותיה מול הוריו הכעוסים, וההוא שהייתה אמורה לפתוח עבורו את הדלת כשציפתה לו, שיחזור מוקדם, שיעזור לה להירדם בלילות ללא דאגה אליו, שיחזור בשלום שלא כמו שאר החיילים.
אבל היא פתחה את הדלת באותו היום כדי לראות את פניו של חייל עצוב, שכבר ידעה מה הגיע לספר וטרקה את דלת העץ בפרצופו, נעלה אותה והסתגרה בביתה, לא מוכנה לשמוע, לראות, להקשיב לדבריו של החייל והבשורות הארורות שבפיו, שמחזיק כומתה שאינה שלו בידו וכל גופו רועד.
ואז התעשתה ופתחה את הדלת בשנית, והחיל הצעיר עדיין עומד מולה, מחכה בסבלנות, ולא קול יצא מפיו כשהזמינה אותו פנימה והוא התיישב על הכיסא ולא אמר דבר על שהתיישבה על ידו, חיכתה למוצא פיו בעודה מתפללת לכל אל שהכירה, אבל שלא האמינה באמת שאלו יעזרו לה עכשיו, כשידעה שמאוחר מידי. בשבילה, בשביל החייל הצעיר, ובעלה המסכן, שחלקים ממנו לא נמצאו ונשמתה תזעק אליו עד היום האחרון בו תתעורר בלעדיו והיום האחרון שבו תלך לישון בלי אמרת ה''לילה טוב'' שלו, וזהו.
_________________
אני אנסה להעלות כל שבוע, אבל אני אהיה עסוקה עם כמה עניינים במשטרה אז אולי לא יהיה לי זמן לבדוק התראות):
