(טריגרים: הקאות, התאבדות, תקיפה פיזית, פגיעה עצמית, סכינים, בתי חולים)
יש הרבה דברים שאני שונא. לקום בבוקר זה אחד מהם, גם הליכות בודדות בלילה ובית ספר ומתמטיקה, וספרות ואזרחות. אני שונא לדבר עם אנשים ולהסביר את עצמי, ואת האחות של בית הספר, אוכל קר ושעועית ומקומות גבוהים מדי. כשההורים שלי מחליטים אני חשוב להם בזמן שכל הנוכחים בחדר יודעים שזה בולשיט. ואני שונא שאין לי רגשות ושונא לבכות. אבל האדם השנוא עליי, כנראה יהיה הילד הזה מהשכבה מעליי.
הוא רועש ואף פעם לא שמעתי אותו שותק. מעצבן אותי שהוא יודע לנגן כל כך טוב בתופים אבל אפילו לא מצטרף ללהקה או הרכב כלשהו. והכישלון שהוא במטבח, ואיך שאף פעם לא הפסיד שיעור ועדיין נכשל במבחנים כמו אידיוט. וכשהוא עובר במסדרון לידי, אני יכול לשמוע את המוזיקה האוזניות שלו ושונא את זה שהטעם שלנו דומה כל כך.
אבל אני אוהב אותו.
להחזיק את ידו כשאף אחד לא מסתכל, להקשיב לרדיו ביחד ולצחוק על המשדר וקולו המוזר, והפיקניקים שלנו ביער ליד העיר, כשהוא מלטף חתולי אשפתות, מאכיל אותם גבינה ומתכרבל איתם תחת השמש. שאנחנו יושבים זה לצד זה, והוא מתעקש לקשור את שיערי בצמה ואני שמסרב לפרום אותה, נואש לכל דבר שאוכל לקבל ממנו, שיישאר כמה שיותר. כשהיינו מתחבקים לשלום ולפעמים נשארים כך למשך דקות ארוכות.
וזה היה הוא שנישק אותי כי אני פחדן והוא לא. והוא יכול לטפס על עצים כמו אתלט אקרובטי מוכשר כי אני פחדן והוא לא. והוא היה היחיד שניסה לשתות אלכוהול כי אני פחדן והוא לא. אבל אני הייתי זה שסתם את פיו כשהם נכנסו אליי הבייתה, ואני דיברתי חזרה, ואני ההוא שהוא צרח בגללו, ואני זה שנדקר בחזה והקיא ודימם למוות כי אני פחדן והוא לא. כי אני לא מוכן לאבד אותו. וכשראיתי מה הוא עומד לעשות, את היד הרועדת שלו מתקרבת לסכין המטבח שהם השאירו מאחור, תפסתי אותה וחפרתי בבשר של עצמי, מחביא את הסכין בתוכי, בגוף שלי, שלא ייתקרב ושלא ייגע. שלא יעז למות לי. ואני נשכב עליו, לא מצליח לזוז כשהוא מחבק אותי כי אני מת והוא מחזיק גופה.
ואני מוכן למות, אבל אני עדיין כאן, יושב ליידו בבית החולים כי מישהו התקשר לאמבולנס. מישהו רצה שנחיה למרות שידע מי אנחנו, ואולי הוא לא ידע. אבל האדם הזה הציל אותו, ואני אהיה אסיר תודה כל רגע שאהיה לידו, גם אם בתור חצי נשמה, חצי נשמה, חסר גוף, חסר קול, בלי דבר ממשי שהיה יכול להיות לי בשביל שיבחין בי שוב, אבל זה בסדר. אני מוכן לקבל את זה כל עוד הוא עדיין כאן, עדיין חי. כל עוד הוא בסדר, הייתי מוכן למות שוב ושוב כדי לשמור עליו. כנראה כי אני טיפש, אבל הוא חשוב לי. הוא חשוב לי.
הוא לא אוכל ובקושי שותה משהו. אני צף בחדר כשהוא מתהלך בו בסיבובים גדולים ואז עוצר ליד המיטה שהוא קיבל ובוכה. אני לא יודע למה, ואני מקווה שלא בגללי, אבל כל פעם כזאת אני מחבק אותו, גם אם הוא לא שם לב.
הפעם היחידה שהוא יצא מבית החולים הייתה בשביל ההלוויה שלי. נראיתי נורא, תפור לגמרי כמו שבר של אדם. הייתי עוצר אותו מלראות את הגרסה הנוראית הזו שלי, אבל לא יכולתי. הוא לא הסתכל הרבה, רק העיף מבט אחד, ואחרי הקבורה הקיא כלום בשירותים, ואז במקלחת כשהוא חזר לבית חולים. למרות שלא נכנסתי, יכולתי לשמוע את רפלקס ההקאה שלו והבכי, שהתערבבו עם הזרם הגס של המים.
הלוואי שהייתי יכול להיות לידו, לסמל לו בדרך כלשהי שאני לא לגמרי מת, אבל אני לא יכול. אני יכול רק להסתכל. לצפות בו נועל את הנעליים שלי, ואז הסוודר שלי מעל החולצה המרופטת שלו, צופה בו פותח את הדלת, עובר על פני רופאים ואחיות וכל אלו, וצופה בו נכנס למעלית, לוחץ על הכפתור הקומה הגבוהה ביותר, מנסה לחבק אותו, למשוך אותו הצידה אבל הוא לא זז. אבל לא יכול לעשות כלום אבל אני מבין. אני צופה בו יוצא מהמעלית, ואז פורץ את מנעול הדלת לגג כמו שהוא עשה לפני כמה חודשים במכולת. הוא פותח אותה לשמיים של אמצע הלילה, בזמנים שבהם רק חתולים משוטטים בקושי יוצאים בגלל הקור של אוקטובר. צופה בו חוצה את הגג באיטיות.
''שלום,'' הוא אומר ''אתה שומע אותי? טוב, אני מקווה שכן.'' דמעות נופלות מהעיניים שלו, נדבקות לריסים ויורדות על הפנים היפות שלו כשהוא ממשיך לדבר.
''אני אוהב אותך.'' הוא לוחש. אני בקושי שומע אותו. ''אני אוהב אותך.''
הרגליים שלו מתקדמות עוד צעד, במרחק נשימה מתהום גדולה. המבט שלו, כשהוא מסתכל למטה, לא נראה כלל כמו המבט שלי כשאני מסתכל על בניינים גבוהים. הוא נראה שליו, שליו ועצוב מאוד.
אני מחזיק את ידו, חזק, והוא מסתכל לכיווני בהפתעה. הוא רואה אותי? ואז חיוך מתפשט על פניו של הנער שאני אוהב, ואני לא יכול שלא לחייך אליו חזרה, עצוב כל כך.
וקפצנו.
