אריה ודבורה

2

–קריאה מהנה–

✹✹✹

גַאסְטַס מאַלוֹר

גאסטס הופתע כשהכוהנות פתחו בפניו את דלת העץ הכבדה.

מבטו נע הלוך ושוב בין הכוהנת רעולת הפנים שעמדה במפתן, לבין חייליו– שהמתינו לקרב בדום מתוח.

עיניו לכדו את תשומת הלב של רָאוּלוּ, המפקד הבכיר ביותר מלבדו במסע אל המקדש הצוהרסטי.

״מה?״ שפתיו סימנו בלי קול.

ראולו היה אמנם רחוק מכדי שיוכל לקרוא את השפתיים של הגנרל, אבל עדיין הבין מיד את המשמעות. התמיהה נשפכה ממפקדו כמו שיין נמזג לגביעי ההמון בחגיגות הסִירוּנַאלִיה, פסטיבל החורף הקיידרוני.

הוא משך בכתפיו, כמו לומר לגאסטס שגם הוא מצא את הסיטואציה... כה מבלבלת.

כשגאסטס פנה להביט שוב בכוהנת, פיו נפער וגבותיו התקמרו, היא– היא כרעה ברך, קדה בפניו.

הוא התנשף.

לא שלא היה רגיל לכך, אנשים השתווחו בפניו כל הזמן.

זה היה הוגן. בכל זאת, הוא דרך היכן שאיש לפניו לא פסע, השיג את הבלתי אפשרי, כבש את האימפריה הכבירה ביותר שידע העולם.

הקידה, סמל לכבוד, הייתה מה שגאסטס ציפה, או למעשה דרש, מחייליו, נשותיו, משרתיו– אנשיו.

אבל הבקסדרים?

הו אלים, כמה שהעם הזה עקשן.

לא משנה מה עשה, אם בא בטוב או רע, בכל גישה שנקט, הוא פגש בשאגת קרב, סכינים מעוקלים, וחיצים בוערים. הם לא היו מוכנים מוכנים להתכופף. לא בפניו, ולא בפני כל אדם אחר, אפילו לא הקיסרית שלהם.

רק האלה הארורה ההיא– לעזאזל, מה שמה? נו, אוריניה או משהו כזה...

רק במזבחיה נהגו להשתחוות.

אורהאנה, האם הקדושה, בוראת העולמות, והניגוד המוחלט לאב הקדוש. משמיד כל החי שאת שמו דווקא כן זכר, הדַאזְהַאן.

למען האמת, גאסטס מצא את האמונה שלהם מעט פוגענית. הרי מבין האלים שלו, היו טובים וטובות, רעים ורעות, ערמומיים וערמומיות, ורחומים כמו גם רחומות. לאף אל או אלה, לא הייתה עליונות כלשהי על השאר.

הכוהנת כחכחה בגרונה. חוצפה שהאלים לא העניקו לנשים האלוריקיות, בקשה חסרת מילים מהגנרל שיאשר לה להתרומם לעמידה– מה ששכח לעשות, שכן מחשבותיו איבדו את דרכן בכאוס שמילא את גולגולתו.