? Is will love win?

Chapter 1

נכנסתי לבית ספר כמו בכל בוקר עם ראש למטה מסתכלת על נעלי אולסטאר האדומות שלי.

נכנסתי לכיתה התיישבתי בסוף הכיתה מקומי הקבוע , הבטתי במורה נכנסת לכיתה וקוראת שמות.

״אלנה קליין״המורה קראה בשמי.
״כאן!״ הרמתי את ידי
השיעור עבר כל כך לאט שרציתי למות. ציירתי עץ במחברת שלי עץ כמו שהיה בגינה שלי כשהייתי קטנה,עץ דובדבנים.

אליסון, אחותי אומרת שאני ציירת גדולה ושיש לי כישרון.
אבל בתכלס כולם ידועים לצייר עץ!
הרמתי את הראש מהשולחן, מסתכלת סביבי.
לא רק אני לא אהבתי שיעורי היסטוריה
כולם השתעמממו בכיתה.

אחרי שעתיים של סיוט השיעור נגמר
יצאתי למגרש מצאתי מקום שאין בו הרבה ילדים, התיישבתי על הדשא. לקחתי תפוח ואכלתי אותו הוצאתי את מחברת ציור שלי וציירתי את כל מה שאני רואה.
בנים משחקים כדור רגל.
מלכת בית הספר,מיכל מתנשקת עם דין.
כן אין לי הרבה חברים!
אני לא בן אדם כל כך חברותי.

״ לא שמעת את הצלצול ילדה״ הרמתי את הראש מהמחברת חבורת של חמישה בחורים עומדים מאחורי ,אלה היו 'האבודים' של הבית ספר.
ככה אני קראתי להם.
אבל מכרים אותם יותר בשם הערסים או הבאד בוי.
הם כל היום שותים, מעשנים,  נמצאים עם בנות בלבוש מנימלי.
לא יודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם מחפשים משהו.

״לא...״ אמרתי בקול חלש.
דחפתי את כל הדברים שלי לתוך התיק וקמתי מסדרת את כובע הגרב שלי.
בחור אחד עם עיינים שחורות ושיער חום מלא בג'ל חטף את מחברת הציור שלי
״זה פרטי, תחזיר לי את זה״ הרמתי את קולי.
"שמעתם חבר׳ה היא רוצה את המחברת שלה״ הוא צחק והרים אותה למעלה.
שנאתי את זה שאני נמוכה.
כאילו מה?
איזה מין ילדה בת 16 מטר 1.55?¿
"רוני תן לה אותה" קול גברי מאחורי רוני אמר.
לא יכולתי ליראות את פרצופו.
רוני הסתובב אליו אבל עוד שלושה בריונים הסתירו את הקול הגברי כך שלא יכלתי לראות אותו.
אחרי מספר שניות הוא זרק את המחברת שלי לתוך שלולית מים והם הלכו.
נאנחתי.
שנאתי את זה! שנאתי את הבית ספר הזה.
את העיר הזאת.
את האנשים פה!
הרמתי את המחברת מהמים דוחפת אותה לתיק.
בתקווה שתתיבש.
נכנסתי לכיתה ולמזלי המורה לא ראתה אותי. התיישבתי במקומי והקשבתי לשיעור.

בסוף הבית ספר הלכתי ללוקר,ושם עמד בחור עם סגריה בפה.
והאמת אף פעם לא ראיתי אותו קודם.
עמדתי מולו מספר שניות.
מתלבטת מה לעשות.
לוותר ולא להכניס את הדברים לוקר.
או לבקש שיזוז ולהכניס את עצמי לצרות.
כמו טיפשה הלכתי על האופציה השנייה..
"אני צריכה להכניס את הדברים ללוקר שלי" אמרתי לו. מחזיקה חזק יותר את הספרים שלי.
להפתעתי הוא זז טיפה.
פתחתי את הלוקר והכנסתי את הספרים.
יודעת שהוא עדיין עומד שם.
והאמת זה הלחיץ אותי רצח.
"אתה צריך משהו?״סגרתי את הלוקר.
"למה לא ראיתי אותך עד עכשו?״ קולו היה גברי ורק עכשיו הסתכלתי על העיניים שלו,הם היו יפות כל כך יפות.
תתעוריי אלנה מפגרת !!

"אני ממש צריכה ללכת" השפלתי את מבטי . שמתי את התיק על כתפי.
התקדמתי לעבר היציאה,יכולתי להשביע שמבטו מלווה אותי.
עבר כל כך הרבה מזמן שבן דיבר איתי, מאז שנער דיבר איתי.
מאז שיצאתי מעולם החברות ונכנסתי לעולם משל עצמי.
אף בן לא מתקרב אליי.
ואני לא מאשימה אף אחד מי ירצה להתקרב לילדה שלובשת ג׳נס גדול בשתי מידות.
חולצה שלא מראה כלום. שיער שמסתיר את כל פניה.

פעם לא הייתי ככה, פעם הייתי הילדה הכי מקובלת בבית ספר ,יצאתי עם כל הבנים של הבית ספר אפילו עם השמיניתים תמיד הייתי במרכז העניינים.אבל הכל השתנה כשהיא נטשה אותי,אותנו.
פלאשבק;
"נו את חייבת לספר לי!! אני רוצה פרטים״ היא לחצה עליי עם עייניה הירוקות
"אני לא אתן לך פרטים איך זה לשכב עם רון דיקולי״ חייכתי לה
פתחתי את דלת ביתיי,.
ראיתי את אימי עם בגדי תחתונה ואיש לידה .
"אני יכולה להסביר"היא לקחה חולצה ולבשה אותה,התקרבה אליי.
"אין מה להסביר״ הרגשתי את הדמעות ירדות מעיניי.

נכנסתי לביתי "אליסון!!״ צעקתי כשהגעתי
"אני במקלחת!״היא החזירה.
הנחתי את התיק שלי על הספה נכנסתי למטבח הכנתי לעצמי טוסט עם סלמון וגבינה. חולה על זה.
"הנה אחותי הקטנה !״ היא יצאה עם חלוק וחיבקה אותי
"רוצה טוסט?״ ישבתי על הספה הדלקתי טלוויזיה
"לא,ספרי איך היה היום בבית ספר?״ היא התיישבה לידי .
"דיברתי עם בן היום!״ הסתכלתי עליה
"נו....." היא שאלה בקוצר רוח
"וזהו."
"יש לך דייט?״
"לא!" עניתי מהר מדי
היא צחקה וקמה
"מה מצחיק!" צעקתי לה
"איך שאתה אדומה.״
הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי את השיער הבולנד שלי מכסה את כל הפנים שלי,ואיך אני באמת אדומה!
"אני ממש לא אדומה!"צעקתי לה .
שמעתי אותה צוחקת..
"לי לעומתך יש דייט" היא צעקה לי מהחדר.
הלכתי לחדר שלה ישבתי על המיטה שלה והסתכלתי איך היא לובשת את השמלה הכחולה שלה.
"השארתי לך כסף על השולחן בסלון, תזמיני פיצה" היא סידרה את שערה.
"תהני הערב" יצאתי מחדרה.

התיישבתי על הספה צפיתי ביומני בערפד.
תמיד רציתי שמישהו יאוהב אותי כמו שהוא אוהב אותה. ההקרבה שהוא עושה למענה.
איש אף פעם לא הקריב כלום למעני.