פרסי ג'קסון והארי פוטר-הסיפור האמיתי.

פרק 12 - הולכים לקניות.

נ.מ. פרסי

לאחר כמה שעות - או אולי דקות - התחלתי לאבד תחושת זמן.

השמים התחילו לשנות את צבעם מתכול לכתמתם. השדות מתחתינו נדמו ככתמים מטושטשים של ירוק. ועיניי כבר החלו להידמע מאור השמש המסנוור.

''עוד כמה זמן מגיעים בוס?'' התלונן בלאקג'ק, ''הבטן שלי מריחה קוביות סוכר."

''הבטן שלך תמיד מריחה קוביות סוכר...'' מלמלתי, די לעצמי.

הקוסמים היו הרחק מקדימה, נראים ככתם שחור על השמיים הבוהקים. היה אפשר לראות אפילו מכאן שהרמיוני משתדלת לא לצרוח את נשמתה כשהיא מחזיקה חזק ברון.

לאחר כמה דקות כבר התחלנו לראות את לונדון מתחתינו. הבניינים הגדולים הצביעו לשמיים ואנשים פצפונים התרוצצו ברחובות הקטנים.

בלאקג'ק החל להנמיך ביחד עם ההיפוגריף ונחת ברחוב קטן וארוך. הבטתי סביבי בעוד האחרים יורדים מהסוסים ומותחים רגליים לאחר הנסיעה הארוכה, הכל היה נראה נורמאלי לחלוטין... אף אדם לא הסתובב עם גלימה ואף חנות לא מכרה שיקוי רעל. (הרי בכל חנות של קוסמים חייב להיות שיקוי רעל. לא?)

''איך זה שאף אחד לא שם לב לזוג הסוסים המשונים?" שאלה אנבת' והביטה גם היא מסביב.

''המוגלגים רואים מה שהם רוצים לראות,'' השיבה לה הרמיוני.

''מוגלגים?" שאלתי.

''האנשים חסרי קסם.''

''אה.'' מצמצתי, ''רגע, גם אנחנו מוגלגים??"

''לא בדיוק מוח אצה,'' אמרה אנבת', ''המוגלגים הם כמו בני התמותה... חסרי קסם וכוחות. אנחנו אומנם לא משתמשים בשרביטים, אבל יש לנו קסם משלנו.''

''אם מתכוונים להמשיך לדבר על המוגלגים או שנתקדם?" אמר הארי

''נתקדם לאן?" שאלתי, ''חוץ מרכבת התחתית אין פה שום דבר מעניין.''

חיוך ממזרי הופיע בזווית פיו של הארי. ''בואו.''

שלחנו את הסוסים לדרכם והתחלנו ללכת לכיוון אחד החנויות. לא היה ברור לי מה מיוחד במקום הזה, הוא היה נראה רגיל לחלוטין כמו חנות לונדונית רגילה. רק כשהתקרבנו הבנתי שאנחנו לא נכנסים לחנות... לידה היה פונדק קטן. שהייתי יכול להישבע שהיא לא הייתה שם לפני.

בשלט שמעל הפונדק היה כתוב, הקלחת הרותחת. שם קליט.

נדחקנו כולנו פנימה, אבל הקוסמים לא עצרו לשתות. הם בירכו לשלום קשיש מקריח בשם טום שכנראה ניהל את המסבאה ויצאו בדלת האחורית. לא היה שם כלום מלבד זבל וסירחון.

הארי נעצר מול קיר הלבנים של הסמטה והוציא את מקל העץ - סליחה, השרביט - מכיסו. הוא הקיש בכמה אבנים ברצף שנראה לי אקראי למדי וחיכה.