פרסי ג'קסון והארי פוטר-הסיפור האמיתי.

פרק 5 - עולמות, מלחמות, סיפורים... או, הנה האקשן!

נ.מ. פרסי:

הארי פוטר וחבריו היו אלה שהתחילו.

הם סיפרו לנו את סיפורם - על וולדמורט, אדון האופל, זה שאין לומר את שמו- שהזרע הרס ואופל בעולמם 50 שנה. על הארי פוטר התינוק, זה שנשאר בחיים שקללת המוות לא הרגה אותו.

הארי סיפר לנו על שנתו הראשונה בהוגוורטס - בית הספר שבו הם לומדים.

הם סיפרו לנו במשך שעה וחצי, על שנותיהם הארוכות ומרובות המלחמות שעברו נגד וולדמורט. ולבסוף, המלחמה האחרונה והמכריעה שבה הארי מת - שוב - וחזר לחיים, ובה הרג את וולדמורט. לתמיד.

אני מודה שהסיפור שלהם לא היה מטורף כמו הסיפור שלנו, אבל אני ואנבת היינו מרותקים לסיפור על עולם הקוסמים ועל המלחמה הארוכה שעברו.

כירון לעומתינו, נראה כאילו שמע כבר את הסיפור. מה שאני מניח שהיה נכון.

''אזזזז,'' שאלתי כשסיימו את סיפורם. ''מתת... וחזרת לחיים?''

''אה-הה.'' אמר הארי. ''אני מודה שזה היה מאוד מוזר, אבל כן...''

''כירון,'' אמרה אנבת. ''איך לא ידענו את הסיפור הזה במשך כל כך הרבה זמן?''

''חלק מאיתנו ידעו.'' הודה כירון במבוכה מסויימת. ''אבל ראינו שנכון לא לערב את כל העולמות, אי אפשר לדעת לאיזה חורבן זה עלול להוביל.''

''אבל אם ככה, מדוע עכשיו החליטו שזה נכון לערב את שני העולמות?'' שאלה הרמיוני.

''איננו יודעים.'' ענה לה כירון. ''אני מניח שמגיע משהו גדול יותר ממה שהיתמודדנו איתו בעבר.''

''אוקי אוקי אוקי! '' אמר הארי. ''עכשיו תורכם! מה הסיפור שלכם?''

''ובכן,'' אמרתי בחיוך. להוט לספר להם את כל מה שאני עברתי. ''זה התחיל כשהייתי בן 12 ואיידתי בטעות את המורה שלי למתמטיקה...''

הסיפור שלנו ארח אפילו יותר זמן. סיפרנו להם הכל, מהפעם הראשונה שגיליתי את מחנה החצויים, ועד שנפלנו לטרטרוס.

אני סיפרתי את הרוב, ואנבת השלימה אותי מידי פעם והוסיפה דברים.

שלישיית הקוסמים נראתה מרותקת לסיפורינו. לאחר שסיימנו לספר להם את סופה של המלחמה בגאיה, השתרר שקט.

''... וואו.'' אמרה הרמיוני לאחר זמן מה.

''ואני חשבתי שאנחנו כבר עברנו את כל הזוועות שאפשר להכיל.'' אמר הארי. ''זה אפילו לא מתקרב למה שאתם עברתם.''

''אחי,'' הצטרף רון לשיחה
''וויתרת על חיי אלמוות??''

''אממ... כן.'' אמרתי.

''זה מטורף.''

''בכל מקרה.'' אמר כירון. ''לאחר שכולנו שמענו את הסיפורים של כולם, צריך לחשוב מה הלאה.''

''למה אתה מתכוון?'' שאלה הרמיוני.

''כן,'' אמרתי גם אני. ''אנחנו מכירים עכשיו אחד את השני, אבל זה לא אומר כלום. אין לנו עדיין מושג מה צריך לעשות בכלל כדי לעצור את זה שאפילו עוד לא התחיל לנסות להשתלט על העולם.''

אנבת מירפקה אותי. ''באמת מוח אצה? להשתלט על העולם? אתה כזה קלישאה.''

''אין אף אחד ששני העולמות מכירים??'' אמרה הרמיוני. ''עכשיו שאנחנו יודעים אחד על השני הכל, חשבתי שיהיה יותר קל לגלות מי זה ולעצור אותו, אבל אין לנו אפילו קצה חוט!''

''אולי זה מישהו שלא מוכר כל כך.'' אמר הארי במשיכת כתפיים.

''אז מה עכשיו?'' שאלתי. ''חוזרים לשגרת חיינו עד שסוף העולם יגיע?''

רעם הרעים במרחק.

''זה...זאוס?'' שאלה הרמיוני.

''בהחלט.'' אמרתי בשיעמום. ''זה אומר כן?'' צעקתי לתקרה.

עוד רעם - חזק יותר - הרעים בשמיים.

''אז לא?''

''מספיק מוח אצה.'' גילגלה אנבת עיניים. ''צריך לחשוב על משהו יותר טוב לעשות, שלא כולל לשבת בחוסר מעש.'' אמרה וכיוונה את החלק האחרון עליי.

ברגע הזה, הארי החל להתפתח מכאבים.

''אההההההה.'' צרח ולחץ בחוזקה על מצחו.

''הארי!'' צעקה הרמיוני בבהלה. ''מה קרה?''

הארי חשק שיניים מרוב כאבים ונראה היה שלא יצליח בכלל לענות גם אילו רצה.

קמתי במהירות והתכוונתי לגשת אליו גם אני כשלפתע הכל החשיך וצנחתי לרצפה.

''פרסי!'' שמעתי את צעקתה של אנבת' שניה לפני ששקעתי לתוך החשכה.