האוויר היה קריר, אלכסנדר שמע את טפטופי הגשם על חלונות הראווה כאשר יצא מהמסעדה יחד עם עמיתתו וחברתו הטובה, דונה. ידיו רעדו כאשר נעל את המקום. למרות הקור, הוא הרגיש טיפות זיעה על מצחו וליבו פעם פעימות חזקות, כאילו ליבו ניסה לצאת מתוך החזה שלו.
״אלכס, הכל בסדר?״ לפתע הרגיש את ידה על כתפו דבר אשר הקפיץ אותו. ״כן, אני בסדר...אל תדאגי.״ הוא מלמל בעודו מוציא סיגריה ומדליק אותה. ״באמת אלכס...אני מכירה אותך. ידיך רועדות.״ היא החזיקה בידיו אשר אחזו בקופסת הגפרורים ובחפיסת הסיגריות שעמדה להיגמר.
באותו הרגע קולה הקר של האישה עלה במודעתו.
"אתה שוב עם הידידה שלך, נכון? מה שמה? דנה? דינה? או נכון דונה. מעולם לא חשבתי שאפגוש חוצפנית כמוה. לפחות היא ענתה לי כשהתקשרתי. היא גם קיללה אותי בחזרה. אתה מתכוון להמשיך לתת לילדה הזאת לדבר אל בת זוגתך בחוסר כבוד שכזה?״
״דונה, אני...״
"אה אני שונאת כשאתה מדבר עם הסיגריה בפה.״ היא הזיזה את ידיה בדחייה. ״מצטער...״ הוא אחז בסיגריה באצבעותיו והסיט את ראשו ממנה בעודו נושף את העשן בניגוד לכיוונה. ״אם אתה לחוץ בגלל הכלבה המטורפת הזאת, אז עשה לי טובה והסר דאגה מלבך." היא אמרה לו. "אני ווידאתי שהיא תדע בדיוק מה שאני חושבת עליה. הזהרתי אותה, שאם היא תמשיך להציק לך, יהיה לה עסק איתי." אלכסנדר גיחך מביטחונה של חברתו והרגיש טיפת הקלה. "באמת כדאי שאפסיק להלחיץ את עצמי לחינם. אני מצטער שהוכנסת לכל הבלגן שלי." דונה אחזה בכתפו במבט מלא חיבה בעודו מכבה את הסיגריה על העמוד.
״את תמיד מצליחה להרגיע אותי, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך, דונה." הוא אמר לה, גם בחשכה היה ניתן לראות את הסומק של דונה. "את יודעת מה, אני קצת רעב. רוצה אולי לקחת איתי משהו מהיר לאכול?" הוא שאל אותה, אך דונה הורידה את ראשה. "מצטערת, אני צריכה למהר הביתה כדי להשגיח על אחותי."
"לא נורא." אמר לה אלכסנדר בחיוך. "אלך לבד." דונה הנהנה בראשה בזמן שאלכנסדר הרכיב את הקסדה על ראשו ועלה על האופנוע. "סע בזהירות. נתראה מחר." אמרה לו דונה. "ביי, דונה."
בעודו נוסע בחשכה, כאשר הרעשים היחדים ששמע היו המכוניות סביבו, אלכסנדר לא יכל להוציא את קולה מראשו. "מה שלום המלצר האהוב עליי? למה אתה לא עונה לי? אתה באמת מומחה בלשחק בלב של אישה, אלכס. אתה צריך להתבייש." במילה האחרונה, הוא יכל לדמיין את שפתיה האדומות מדברות, והדגש בקולה כאשר אמרה "להתבייש". בעודו ממשיך לנוסע, הוא פנה לדרך מבודדת, בה לא הייתה אף מכונית, הרעש היחיד הגיע מהאופנוע שלו. אורות הרחוב היבהבו ואלכס התחיל להרגיש צמרמורת בגופו. הוא לא ידע אם זו החרדה מדברת אליו, אבל תחושתו אמרה לו שמישהו צופה בו. אלכסנדר לא יכל לשחרר מהמחשבה הזו. וכשאורות הרחוב לרגע נכבו, עצר אלכסנדר את האופנוע ליד המדרכה, הוא שמע רעשי מכונית מאחוריו יחד עם צעדים שהתקרבו אליו. "אני לא בורח." הוא לחש לעצמו כיוון שברגע זה ידע, שהוא לא לבד.
YOU ARE READING
ארוחה מרטשת
Horrorבנובמבר שנת 1969, התחיל מייק לעבוד בתור מלצר במסעדת הגורמה הטובה ביותר בניו יורק. אולם, הוא מגלה במהרה שהקודם בתפקידו נעלם באופן מסתורי. מייק מסתקרן לגלות יותר על שף המסעדה המסווג ומפתח רגשות עמוקים כלפי הלקוחה הקבועה והיפהפייה של המסעדה. עם סודות א...
