אולי בזמן אחר..

Part 1-מצאתי

~בפרק הקודם:
״אני אוהבת אותך לואיג׳י, שלא תחשוב שאני אשכח אותך.״ היא אמרה לי. אני מאוד מקווה שזה נכון.
״גם אני לא אשכח אותך.״ אמרתי.
אחרי שדיברנו עוד קצת, היא הייתה צריכה לטוס.
״מתי נתראה?״ שאלתי אותה.
״אולי בזמן אחר..״ אמרה לי ועלתה על הטיסה.
לא, אני לא מוכן לתשובה כזאתי. אני נשבע ביקר לי שלא משנה מה יקרה, אני מחזיר אותה אליי. גם אם אצטרך לחטוף אותה. היא שלי, לנצח. ושום דבר לא ישנה את זה.~
——————————————————————

•הווה•
נ.מ לואיג׳י:

״אה אחי מה יש לך? עדיין חושב עליה? על זה שהיא לא חזרה?״ קרלו שאל. קרלו, אח שלי הקטן, תמיד היה ויהיה יד ימיני. בכל דבר. הוא העוזר הכי טוב שאפשר לבקש, אבל לפעמים? הוא מציק ברמות שאי אפשר לתאר.
״כן קרלו, עדיין חושב עליה.״ אמרתי במעט כעס והפניתי את מבטי הצידה. 6 שנים. 6 שנים שהיא לא חזרה אליי, בקושי שלחה הודעות, בקושי מתקשרת, ולאט לאט היא אפילו לא עשתה את זה. וגם לא ענתה להודעות/ שיחות שלי.
״אתה צריך עזרה בלמצוא אותה? אני חייבת להעסיק את עצמי גם ככה״ קרלו שאל או יותר קבע שאני צריך עזרה. ״כן, תמצא לי אותה כמה שיותר מהר.״ ציוויתי, ״מה השם והשם משפחה?״ הוא שאל.
״מיה אזולאי״ עניתי.
היא לא הולכת להתחמק ממני עוד הרבה, ואם היא חושבת שכן, היא טועה. ובענק.
בפעם הבאה שהרמתי את ראשי מהמחשב השעה הייתה 18:00, ובדיוק קרלו נכנס. מאוד מקווה שהוא השיג את המידע שהייתי צריך.
״אתה לא מבין מה גיליתי!״ קרלו צעק, מה הוא גילה? למה הוא עד כדי כך שמח? ״מה גילית?״ שאלתי, מקווה שהוא מצא אותה.
״היא.... באיטליה״ הוא אמר עם מעט מבט עצוב. הייתי מופתע.
היא באיטליה, והיא לא באה לראות אותי. היא כנראה שכחה אותי לגמרי.
״עם מי היא באיטליה?״ השאלה היחידה שהייתי מסוגל לשאול.
״כפי שזה נראה? היא עם חברות שלה.״ אוקיי, היא עם חברות. זה כבר יותר טוב. אבל רגע, יש סיכוי שהיא החליפה אותי בחברות האלה? לא. אין סיכוי.
״עוד משהו שהשגת? או שאין עוד?״ שאלתי את קרלו.
״לא.. חוץ מזה שיש איתן שם שלושה גברים ואחד מהם הוא הבן זוג שלה״ כעסתי, כמו שלא כעסתי בחיים.
״איך קוראים לו? אני רוצה לדעת עליו הכל ושעוד היום יהיה מת״ אמרתי. ״תירגע אחי, סתם צחקתי. אין איתן גברים שם והיא לא בזוגיות.״
הוא אמר. ירדה לי אבן מהלב באותו הרגע. ״אתה טיפש. ברמות.״ אמרתי לו עם מבט כעוס. ״אוקיי לפי המבט הזה אני חושב שאני צריך לברוח, שלא תהרוג אותי בטעות. אז... ביי! ובהצלחה למצוא את אהובתך הניצחית!״ הוא אמר תוך כדי שהוא יצא מהחדר.
המון שאלון התרוצצו בראשי. מה אם יותר טוב לה בלעדיי? מה אם היא שכחה אותי? מה אם היא מתביישת בכלל לשלוח לי הודעות? מה אם היא לא זוכרת איפה אני גר? מה אם היא לא רוצה אותי יותר כי אני ראש המאפיה? מה אם היא באמת הכירה מישהו אחר יותר טוב? ואני כבר לא מעניין אותה? ניערתי את המחשבות מראשי. אני בטוח שאם אני אמצא אותה, אני אשאל אותה את כל זה. ואני מקווה לתשובות הגיוניות.
אחרי בערך 3 שעות, קרלו נכנס לחדר העבודה. מה המציק הזה רוצה עכשיו? ״אחי אתה בא איתי היום למועדון? נשתכר קצת ונשכח מהכל.. מאוד יעזור לך אגב״ הוא אמר במעט צחוק, ״סתום. וכן אני אבוא איתך, אני רק אלך להחליף בגדים ונצא.״ יצאתי מחדר העבודה ועליתי להחליף בגדים. אני מאוד מקווה שאני אראה שם את מיה ואז התוכנית שלי תצא לפועל. אחרי רבע שעה התקלחתי, התלבשתי והתארגנתי עם עוד כמה דברים.
״יאללה אתה בא כבר?! שעה אני מחכה לך!״ קרלו צעק. ״איזה שעה בקושי רבע שעה אני מתארגן!״ צעקתי לו בחזרה בזמן שאני יורד במדרגות לקומת הקרקע.
לאחר שהגעתי לקומת הקרקע, קרלו מסר לי את המפתחות של האוטו, מכיוון שלקרלו אין רישיון ולי יש.
קרלו נכנס למושב הקידמי של הנוסע ואני נכנסתי למושב הנהג, מתחיל בנסיעה לעבר המועדון.
לאחר נסיעה של כמעט רבע שעה, הגענו.
אני ואחי נכנסנו אל תוך המועדון, שהוא כמו תמיד מלא באנשים בשעות הערב.
לאחר כמה דקות העיניים שלי נתפסו על מישהי, מוכרת. מאוד מוכרת.
מיה. מיה שלי. הינה את, מצאתי אותך.
עכשיו זה הזמן שלי, לפני שיהיה מאוחר מידי. אני רק צריך שלא יהיו פה עוד הרבה אנשים ושהיא תלך למקום רחוק מהרחבה ומחברותיה.
הייתה לי תחושה שהיא תהיה פה, אבל לא בשעה כזאת.
״על מי אתה שם את העיניים הפעם?״ קרלו שאל, וקטע את מחשבותיי.
״על מיה. היא נמצאת פה. כמו שחשבת.״ אמרתי, ותוך כדי עונה על שאלתו.
״אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה ככה ולא ללכת ולדבר איתה כמו בן אדם?״ הוא שאל. לא, התשובה שלי היא לא. כנראה היא לא זוכרת אותי יותר, ורק ככה אני אזכיר לה מי אני.
״לא.״ עניתי בקצרה, למרות שהתשובה שלי הייתה יותר ארוכה.
אחרי שעה, היא הלכה לשירותים. סיימתי לקרלו בידי שעכשיו זה הזמן ולא מחכים יותר, הוא הנהן והלך לרגע, לאחר מכן חזר עם חמישה חיילים.