אולי בזמן אחר..

הקדמה-כמה שנים לפני

•6 שנים אחורה•
נ.מ-מיה:

עוד יומיים. עוד יומיים אני צריכה לעזוב לישראל, לעזוב את איטליה.
המקום בו גדלתי רוב חיי, המקום שאני הכי אוהבת.
המקום בו רוב החברים שלי נמצאים, לואיג׳י.
לואיג׳י הוא החבר הכי טוב שלי, קשה לי לעזוב אותו אבל אני חייבת.
בשביל המדינה שלי, בשביל הדת שלי.
אם לא הייתי צריכה לעזוב, לא הייתי עוזבת. אני מודה.
אני לא רוצה לעזוב את כל האנשים היקרים לי, אבל לפעמים אני חייבת לוותר על משהו בשביל משהו אחר. בין אם הוא טוב לבין אם הוא רע.
״מיה! מה יש לך?״ אח שלי צעק לי וקטע את ממחשבותיי.
״מה קרה?״ החזרתי לו, ״אני שעה קורא לך ואת לא עונה״ הוא אמר ונעמד בפתח הדלת.
״שקעתי במחשבות, סליחה״ אמרתי, ״על מה חשבת ילדה?״ הוא שאל ונכנס אל תוך החדר.
לא ידעתי מה לענות לו, לספר לו את האמת? שחשבתי על הטיסה? לא חושבת.. אבל הוא צריך לדעת.
״חשבתי על הטיסה״ אמרתי לו את האמת. ״תפסיקי לחשוב על הטיסה כבר, את חייבת לטוס לטובת המדינה שלך.״ הוא החזיר לי.
לא ידעתי מה לענות, מצד אחד כן רציתי לטוס. רציתי לראות את ישראל שוב.
מצד שני לא רציתי לטוס, כל החברים שלי באיטליה ורק אני בישראל. אני אהיה לבד.
״אבל קשה לי לעזוב את כולם פה״ החזרתי לו.
״מיה, לפעמים חייב להיות קשה באיזה מצב, אבל בגלל שקשה את לא צריכה לוותר על זה. את צריכה להילחם ביחד עם הקושי הזה, לא להראות שקשה לך. להתמודד.״ הוא אמר לי. ארז הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת בחיי. הוא תמיד היה שם בשבילי, גם אם לא רציתי. חוץ מאח שלי הגדול הוא היה החבר הכי טוב שלי.
״אתה צודק. קל לדבר קשה לעשות..״ אמרתי, הוא באמת צודק. אני חייבת לצאת מהבועה שאני חיה בה, לפעמים אני חייבת לעבור מקום, לא משנה לכמה זמן. ועכשיו הגיע הזמן שלי לעבור למקום אחר.
״אני נראה לי אלך לישון, לא ישנתי כמעט כל הלילה״ אמרתי.
״למה לא ישנת ילדונת?״ הוא שאל, ״לא נרדמתי, חשבתי רוב הזמן״ נרדמתי רק ב-3, ועכשיו כבר 6.
״יאללה אז לכי לישון ילדונת יש לך יום ארוך״ ארז אמר.
״טוב יאללה צא מפה״ החזרתי לו עם מבט מאשים כאילו הוא מפריע לי לישון, ״ותכבה את האור שאתה יוצא!״ צעקתי לו.
אחרי כמה דקות שאני מנסה להירדם, נרדמתי.
הפעם הבאה שהתעוררתי, השעה הייתה 9.
שראיתי מה השעה קמתי ישר לשירותים, לשטוף פנים לצחצח שיניים.
לאחר מכן התפללתי, כמו שאני עושה כל בוקר. לא משנה איפה אני אף פעם לא שוכחת את המסורת והדת.
אחרי שסיימתי להתפלל, התחלתי להריח ריח של שרוף. מהמטבח.
ישר הבנתי מה קרה, ארז שרף את האוכל. ארז ומטבח זה לא השילוב הכי טוב שיש..
ישר שהתחלתי להריח ריח של שרוף רצתי למטבח לראות מה קרה.
גיליתי שהוא שרף חביתה. התחלתי לצחוק.
״מה את צוחקת? בואי תעזרי לי תעשי משהו!״ הוא צעק.
״אתה עד כדי כך גרוע בלבשל שאתה שורף חביתה?״ אמרתי תוך כדי צחוק.
״ניסיתי להכין לך משהו לכבוד היומיים האחרונים פה, לא יצא כזה טוב כמו שאת רואה״ הוא אמר ובקול שלו נשמע מעט חרטה על כך שלא הצליח.
״איך אמא תמיד הייתה אומרת? העיקר הכוונה, הצלחת או לא הצלחת זה כבר לא חשוב״ תמיד אמא הייתה אומרת לנו את המשפט הזה שלא הצלחנו משהו. מאז שהיא נפטרה, אני תמיד משתמשת בו. גם ארז.
אחרי שניקינו את כל הבלאגן שהיה שם בגלל השריפה, ישבנו על הכיסאות באי ופשוט התחלנו לצחוק על מה שקרה.
״יאללה תן לי להכין אוכל נורמלי״ אמרתי לו אחרי כמה דקות שבהם רק צחקנו.
״יאללה אני מצפה לפחות ממך שלא תשרפי את המטבח״ ארז אמר.
אני מודה שלפעמים גם היה יוצר מצבים שהייתי שורפת את הטבח, לא בגלל שלא עשיתי את זה טוב, אלא בגלל ששכחתי את האוכל על הגז/בתנור יותר מידי זמן.
אחרי כמה דקות האוכל היה מוכן, שמתי אותו על צלחת והגשתי לארז. עליתי לחדר להחליף בגדים.
דקה לאחר שעליתי לחדר שמעתי את הדלת של הבית נפתחת.
״מיה! חבר שלך הגיע!״ ארז צעק לי מלמטה.
אני ישר מיהרתי להחליף בגדים, ורצתי למטה בשיא המהירות.
לואיג׳י פתח את ידיו לחיבוק ואני קפצתי אל תוך זרועותיו.
אבל את האמת? שלואיג׳י היה בין הגברים החתיכים שפגשתי.
עיניים בצבע כחול ים, שיער שחור פחם, מטר 84, שרירי.
והאופי שלו? שלא נתחיל לדבר על האופי שלו. אבל זה מאוד תלוי עם מי הוא נמצא. הוא יכול להיות הכי אכזר שיש ואחרי דקה להיות הכי מתוק שיש רק כי מישהו שהוא מאוד אוהב נמצא איתו.