"ממתי אכפת לך למה אני בוכה?" שאלתי
הוא שתק
"חשבת פעם אולי מה הסיפור האמיתי שלי? אתה אפילו לא ניסית להכיר אותי ואתה ישר שופט אותי בלי שאתה יודע עליי כלום!" צרחתי עליו מעוצבנת והוא המשיך לשתוק "אתה יודע בכלל מה עברתי?!"
"אני ראיתי את הרצח של ההורים שלי במו עייני!" אמרתי בלי לשים לה למה שיוצא לי מהפה.
"ביומהולדת חמש שלי בא מישהו ורצח אותם בדם קר" אמרתי וריקנות הייתה בעיניי "לקחו אותי לבית יתומים הכריחו אותי לגנוב שם והתעללו בי קשות" אמרתי יותר בלחש "אני הייתי פאקינג בת חמש לעזאזל!" אמרתי בקול בצעקה
"אז לא אני לא ילדה של אבא!"
"ולא אני לא ילדה מפונקת"
"ולא החיים שלי לא מושלמים" צרחתי
"אבל לפחות אני לא אתה"
"לפחות אני לא בן אדם ששופט אנשים סתם ככה, כי בא לו.."
"ויודע מה?" אמרתי והצבעתי על הדמעות שלי
"אתה לא שווה את זה" אמרתי מנגבת את דמעותיי ועוזבת.
הוא שישב שם על ספסל העץ החום עם פנים מושפלות הרים את עיניו ויכולתי להישבע שחשבתי שאני הוזה לרגע.
הוא בכה.
עיניו הכחולות נהיו טיפה אדומות ודמעה בוגדנית ירדה לה במורד לחיו.
הוא פשוט קם וחיבק אותי.
הייתי חייבת חיבוק אז חיבקתי אותו חזרה ובכיתי על הכתף שלו.
"אני מצטער" אמר בקול צרוד ששמעו בבירור שהוא בכה.
"באמת שאני ממש מצטער אמר והתחיל גם הוא לבכות ועמדנו ככה מחובקים בוכים אחד על השני.
~~~~~~>>
אני יודעת שפרק קצר.. אבל אני החלטתי שכל פעם שאני כותבת פרק אני אעלה אותו כמן עם הסיפורים האחרים שלי אני פשוט לא מצליחה להישאר עד היום המסוים הזה בידיעה שהפרק כבר כתוב, אני יודעת. טיפשי..
בתמונה : אליסון
