מחנה הפליטים של החצויים

בורח מהמשטרה

אלקס ווָיֻלְד

שלום לכל הקוראים, אם אתם קוראים את זה,
אתם כנראה סאטירים (חצי אדם חצי תיש) חמודים בכנס קומיקון. למה סאטירים? כי אתם היחידים נראה לי שהצליחו לברוח מהמחנה. ולמה קומיקון? כי תמיד חלמתי ללכת לשם. אז תתרווחו ותשמעו את הסיפור המדהים שלי.

שמי אלכס ווילד.
אני בן 14.
שיער מתולתל, עיניים חומות כהות, 1.70 מטר.
המידע הזה מיועד לנשים שביניינו.

אני כותב את הסיפור הזה כי יש מצב עדיין יש חצוי שם בחיים.

כל זה התחיל ב-11 בלילה, רחוב דיזנגוף, תל אביב:

שישה ניידות משטרה, ילד אחד, ותנחשו מי הילד הזה? נכון, אני. וכן, הניידות לגמרי רודפות אחרי.

מה עשיתי? יש סיכוי שגנבתי כמה דברים, אבל היי, להגנתי, אני די חסר בית. תבינו, אמא שלי בכלא, הגנבת הכי מגניבה שתכירו, ואני במנוסה מהמשטרה ומהרווחה.

אני לא רוצה שמישהו ייקח אותי לבית חדש או לפנימייה, ובטח שלא למעון נעול לנוער.
אבל היי, לברוח מהמשטרה זה הכישרון המיוחד שלי, אמא שלי לימדה אותי הכל. היי תראו, הגענו.

אני נכנס לסמטה חשוכה בזמן שהמשטרה ממשיכה לנסוע ולא שמה לב שפניתי לסמטה. אני מושך בחבל קלות, וסולם עץ וחבלים נופל. איזה כניסה מגניבה,

עד היום אני גאה בעצמי על זה. אני עולה על הסולם שלי ומטפס לגג של בניין נמוך. כן, אני ישן פה. יש לי פה מזרון מתנפח עם כל מיני כריות מפוזרות עליו. לידו יש קופסת קרטון עם קצת אוכל ומים בפנים, וכל הבגדים שלי מפוזרים על כל הגג.

איך אפשר לשכוח את התמונה הקטנה במסגרת של אמא שלי ושלי ליד המזרון?
הייתי בן 6, היא נראתה בת 30 בערך, ועדיין האדם הכי מגניב שאני מכיר.

לא ביקרתי אותה חודשים אבל היא מבינה. אם אבקר אותה יתפסו אותי. תאמינו לי כשאני אומר לכם שהדרך שבה אני חי עכשיו טובה יותר מכל מה שהם מציעים. יש לי חופש, למה שאכפת לי מאוכל ומיטה נוחה אם בעצם אהיה כלוא שם?

טוב, מספיק עם הדיבורים. לא ישנתי כבר 27 שעות, אני חושב, אני גמור מעייפות, לילה טוב.

לפעמים יש לי חלומות לא מוסברים, זה נהיה יותר ויותר לאחרונה, אבל הלילה זה פשוט נהיה מוזר יותר.