מחנה הפליטים של החצויים

בן פוסידון

הסירה שטה באיטיות, הרוחות נרגעו, והשמש כבר יצאה. ישבתי שם, מתאמץ לעכל את מה ששמעתי. הנבואה ההיא עדיין הידהדה בראשי כמו הד קלוש שמסרב להיעלם. הרגשתי את המתח באוויר, אבל לא ידעתי מה להגיד או איך להתקדם מכאן.

רייצ'ל נאנחה לפתע ושברה את השקט. "אני יודעת איך לקרוא לעזרה," היא אמרה תוך כדי שהיא מתחילה לחפש משהו בין המגירות שבסירה.

"מה את מחפשת?" שאלתי.

"דרכמה," היא ענתה, מבט נחוש על פניה. "אני יודעת איך להשתמש בזה כדי לקרוא לעזרה, אבל אני לא יודעת אם יש פה אחת."

רייצ'ל חיטטה בכעס בין החפצים שלה בזמן שאנחנו ישבנו בשקט על הסירה. האדרנלין מהקרב האחרון עדיין רץ לי בדם, והייתי בטוח שגם לשאר. המתח הזה, ששרר בינינו מאז שנקלענו לכל זה, היה כמעט בלתי נסבל.

"היא הולכת למצוא את מה שהיא מחפשת בכלל?" טיילור לחש בכעס, בעיניים שעוד לא הפסיקו לחפש איומים במים שמסביב. "אני לא יודע כמה זמן עוד אפשר להמשיך ככה."

"מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" ליה שאלה בקול רועד מעט, לא מצליחה להסתיר את הדאגה שלה. "כל זה... זה יותר מדי."

"הייתי שמח אם היה לי איזה רעיון," עניתי, עוקב אחרי רייצ'ל בעיניים. "אבל אני חושב שהדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להיות כאן אחד בשביל השני."

"זה פשוט מטורף," טיילור מלמל. "אנחנו מכירים בקושי יומיים, וכבר עברנו יחד כל כך הרבה."

"לא שאני מרגישה שאנחנו באמת מכירים," ליה נשמה עמוק. "אבל... לפחות אנחנו לא לבד בזה."

הבטתי בהם, מרגיש את המילים שלה חודרות לי לריאות. "אני יודע שזה לא הרבה, אבל אני באמת שמח שאתם כאן. אפילו אם זה אומר לשבת על סירה עם מישהי שלא ברור מה היא מחפשת."

טיילור חייך חיוך קטן, כאילו המתח נפל ממנו רק לרגע. "זה עדיין מרגיש כאילו אנחנו רק מנסים להחזיק מעמד. אבל אולי, בסופו של דבר, זה מה שיהפוך אותנו לחזקים יותר."

פתאום נזכרתי כמה אהבתי פשוט להסתובב ברחוב ולהנות מהרפתקאות הקטנות שלי. "אולי אחר כך נטייל לנו כמו תיירים במקום קטן ונהנה?" שאלתי.