מחנה הפליטים של החצויים

אף אחד לא אוהב סיוטים

רצנו עם דגל אפולו בידינו, לבבותינו מתפוצצים משמחה. דמיינו כבר את הניצחון מתקרב, אך אז...

הקול. קול מוכר חדר למוחי, מזעזע את מחשבותיי.

"הגיע הזמן," הוא לחש.

ואז, כאילו הקול עצמו היה הפקודה, ערפל כבד החל להציף את הקרקע.

"חבר'ה," אמרתי בבהלה, מנסה להזהיר אותם. כולם הסתובבו לעבר הערפל, עיניים פעורות לרווחה.

"זה מוזר," טיילור מלמל, "מזג אוויר כזה לא אמור להיכנס למחנה."

ואז, לפני שהספקנו לעכל, אדם צעק, "תתכופפו!"

מעלינו, נראו ציפורי מתכת ענקיות יורדות לעברנו, יורות נוצות חדות כמו חצים. ציפורים אלו לא היו סתם עופות מכניים, הן היו בנויים למלחמה, עם נוצות מתכתיות כסופות, עיניים אדומות בוהקות, ומקור חד שיכול לנקב שריון.

חצים נורו מכל עבר, השמיים היו מלאים בקולות השורקים של המתכת החותכת את האוויר. אחד החצים חלף במרחק נגיעה מראשי, נתקע באדמה וגרם לפיצוץ קטן. גל חום פגע בי והעיף אותי אחורה, אך הצלחתי להישאר על הרגליים.

פיצוצים החלו להישמע מכל עבר. זה בדיוק כמו החלום שלי...

"הן תוקפות את המחנה!" זעקתי. רצנו במהירות האפשרית חזרה למחנה, הדופק שלי מתגבר עם כל צעד. טיילור חשף את חרבו, להב הארד שלו נוצץ באור השמש השוקעת, וליה שלפה את קשתה, מתחה את המיתר, מוכנה לירות כל רגע.

ליבי פעם כל כך מהר, אין מצב שזה אמיתי. הסיוט שלי לא יכול להתגשם, נכון?

כשהגענו למחנה, המחזה היה מחריד: החניכים הותקפו מכל כיוון. יכולתי לראות כלבי שאול טורפים, בעלי פרווה שחורה ועיניים זוהרות באדום, יצורי חצי-אישה חצי-נחש עם קשקשים מבריקים ועיניים קרות כמו קרח. ואז, מולי, זיהיתי את אחד היצורים מהסיוטים שלי - מינוטאור ענק, כמעט בגובה שני מטרים, קרניו מעוקלות קדימה ושריריו נפוצים כמו אבן. הוא גרם לאדמה לרעוד בכל צעד שלו, ועיניו רשפו באכזריות.

מעלינו נשמעה שריקה חדה, נוצת מתכת עפה מעלינו ופגעה ישירות בבית גדול על הגבעה, בית שלא שמתי לב אליו קודם. הבית התפוצץ לרסיסים, פיזר זכוכיות ועץ לכל עבר. הדף הפיצוץ גרם לי ליפול לרצפה, אבל התעוררתי מיד, הכאב ברגלי לא הפריע לי להמשיך לרוץ.