קוסמת

פרק תשיעי

הבית לא ניחם אותי כלל. הידיעה שאני נמצאת בו בשעה כל-כך מוקדמת של היום לבד מילאה אותי בחרדה.

חשבתי תחילה על מקלחת ארוכה וכניסה למיטה, להיעלם לתוך השמיכה הנעימה והחלומות, אך המחשבה הזאת נעלמה ממני לחלוטין כשזרקתי את תיק הצד שלי בסלון הגדול, קולטת את אחד הספרים נופלים ממנו. הבטתי בו לאורך דקה ארוכה שבסופה הסתערתי עליו. אם יש משהו שהצליח להתעלות על המבוכה והכאב שהרגשתי בעקבות התקרית בכיתה, היה הסקרנות שלי שבערה בי בעצמה. מה קרה בכיתה? מה עשיתי לא נכון? ולעזאזל, למה גברת אורטיז הביטה בי כך, בעיניים מפוחדות ומבוהלות?

"אמילי, אני חושבת שתלכי לנוח היום בבית," אלו היו המילים של מנהלת בית הספר לקסם. המילים שלה לתלמידה בוכה. "תחזרי מחר רעננה." ותהיתי אם אני היא זו שזקוקה להתרעננות אחרי היום הארוך הזה מבינינו.

ואיך אני אמורה להופיע מחר בבית הספר? פשוט להגיע כרגיל, כאילו כלום לא קרה? ומה בכלל קרה שם, במהלך הקסם שלי? אוח!

בטח כולם עכשיו בטוחים שאני מוזרה. ראיין בטוח שאני מוזרה, בעיקר בגלל קשר העין המוזר הזה שקיים בינינו. למה הקשר הזה בכלל קיים בינינו? מה מיוחד בו? בטח הוא גם סיפר לקייסי על הקסם שלי שיצא מכלל שליטה. אני בטוחה שהיא מתענגת על זה מול שאר התלמידים.

הספרים משכו אותי אליהם, מאלצים אותי לקרוא אותם לעומק, לסכם ולחבר שאלות בהתאם. כשסיימתי את כל החומר הלימודי של כיתה ח' אנני נכנסה הביתה. צעקה פרצה מגרוני, ממלאת את חלל הבית. שום דבר בספר לא נתן לי תשובות או ההסברים. מידע מיותר. הרמתי את הספר הארור וזרקתי אותו על הקיר שמולי. "ספר מטומטם!"

אנני החלה לצחוק. "הוא לא מטומטם. את פשוט לא רגילה אליו." היא נכנסה אל הסלון הגדול, מחזיקה שקיות רבות. עיני נמשכו אליה אוטומטית. "חשבתי שאת מסיימת היום מאוחר."

"מסתבר שלא," השבתי לה בשקט. למה היא חושבת שאני לא מצליחה להבין את החומר הלימודי? משהו באמירה הזאת העליב אותי. "הבאת אוכל?"

היא צחקה, מוציאה מתוך השקיות מגשי סושי טריים. מיהרתי לקום מהשטיח הרך ולהתיישב לצידה על הספה הגדולה. היא חילקה בין שתינו את הסושי והגישה לי צלחת מסודרת. "תודה."

אנני השיבה לי חיוך, מכניסה חתיכת סושי אל תוך פיה. "אז איך בבית הספר?"

"בסדר," השבתי, חושבת על מילותיה של גברת אורטיז. אנני היא קוסמת מצטיינת. אולי היא תוכל לעזור לי? אולי היא תוכל להסביר לי את מה שקרה היום בכיתה? את מה שקורה עם ראיין? "איך בעבודה?"

"ואי, הולך נהדר!" היא קרנה מאושר, מתחילה לפרט לי על המחמאות שהיא קיבלה היום על הפעולות שביצעה. חייכתי אליה, קוברת עמוק בתוכי את הרעיון להיעזר בה. אין סיכוי שאני אהרוס לה את זה. אין סיכוי שאני אנפץ לה את החלום של העיירה המושלמת שאמורה להתאים עבור שתינו. אין מצב שאספר לה שגברת לרסן לא מוכנה לקבל אותי לשיעורים. אין מצב שאספר לה שפוצצתי שיעור היום בגלל קסם שהשתבש. ואין שום סיכוי שאספר לה שגברת אורטיז שלחה אותי מוקדם הביתה כשהיא מביטה בי בפחד עמוק. היא באמת פחדה. והיא עוד פחדה ממני. לעזאזל.