קוסמת

פרק שש עשרה

לא רציתי לחזור הביתה. לא רציתי לחלוף במסדרונות בית הספר לקוסמים, לראות את כל הנערים המאושרים כשעיניי מלאות בדמעות. לא רציתי להסתובב שוב בעיירה שלא שייכת לי, להסתובב במקום שהתושבים שלו ניסו בעבר לרצוח אותי. בגלל זה כולם מסתכלים עלי מוזר? לעזאזל.

רק חצי שעה אחרי שהצלצול האחרון של יום הלימודים נשמע העזתי לקום ממקומי, לברוח אל מחוץ כותלי בית הספר.

אם הייתי נמצאת בפנימייה, הייתי יודעת לאן עלי לברוח. איפה אני יכולה להתבודד, לבכות בצורה חופשית. אבל בעיירה הלא מוכרת של הקוסמים, לא הכרתי שום מקום כזה.

במקום זה, מצאתי את עצמי חוזרת מובסת אל הבית של ההורים שלי. כל-כך רציתי להתחמק מאנני ובסוף חזרתי אליה בכוחות עצמי.

למרות שנכנסתי לבית בשקט מופתי, אנני הצליחה לשמוע אותי, קוראת אלי מהמטבח הגדול. התעלמתי ממנה, מתקדמת אל גרם המדרגות, אך היא לא התכוונה לוותר. "אמילי," היא חזרה על עצמה שוב, יוצאת מהמטבח ומביטה בי. מבטה השתנה במהירות. זה היה כאב שהציף את פניה. "אלוהים." היא מיהרה לשלוח לכיווני את ידיה, אך סירבתי למגע שלה.

"אני הייתי רצינית," פלטתי בקול חורק. "אני לא מתכוונת לסלוח לך על זה."

מבטה השתנה במהרה. כעס החל להציף אותה. "את מוכנה להפסיק להיות ילדותית?"

"את מוכנה להפסיק להיות שקרנית?" הייתי תוקפנית מידי. "יש עוד דברים שאני לא יודעת על עצמי שאת רוצה לספר לי?"

אנני ספגה את מילותיי, מביטה בי בעיניים קרועות. "ניצחת."

"מה?"

"ניצחת, אמילי," ידיה נשמטו אל צידי גופה בתבוסה. "את לא חייבת להישאר כאן אם לא תרצי."

הלם מילא אותי. היא מוכנה לוותר עליי בכזאת קלות? הייתי כל-כך רעה?

"אני לא מבינה." פלטתי, שוברת כל חומות הגנה וכעס שהיו סביבי.

"אני בסך הכל רציתי שנחזור לשורשים שלנו. שאולי נחדש את המשפחה שלנו שהתפרקה. שנוכל לגור ביחד, שתכירי את הזהות האמיתית שלך."

"זה בדיוק מה שאנחנו עושות, אנני." עניתי באי הבנה.

היא הניעה את ראשה לשלילה. "אני רציתי שתישארי כאן לכל השנה, אמילי."

לקח לי רגע לענות. "את יודעת שזאת החלטה רק שלי. אף פעם לא הייתי חייבת להישאר פה."

"נכון," היא פלטה. "אבל אני ציפיתי שברגע שתגלי על כל העולם שלנו, של הקסם, את תחליטי לבד להישאר כאן. אבל עכשיו גם את האופציה הזאת אין לנו."

כבר נמאס עלי חוסר ההבנה בשיחה הזאת. "אני לא מצליחה להבין מה את רוצה, אנני."

"את יודעת כמה אני נלחמתי עם גברת אורטיז? מול רוברט? כל-כך רציתי שתהיי בלימודי הקיץ! ובסוף הם הסכימו לקבל אותך, למרות כל המגבלות הקיימות! את יודעת איזה תקדים זה, שמכשפה תשב בכיתה עם קוסמים? ולא סתם, היא גם תהיה מוצלחת בזה!" היא הייתה דרמטית כהרגלה, אך הפעם נראה שזה היה נחוץ, וניסיתי להבין למה.