טריגרים: אונס, הטרדה מינית, אלימות, מערכת יחסים רעילה, התמכרות, סמים.
הסם, הוא נותן לך את החיים באי- שפיות, אבל בו זמנית מפורר לך את הנפש.
אני בוהה במבט חלול במדרכה הסמוכה, מסיטה את פניי מהעוברים והשבים. ברחובות תל אביב, זה לא כזה מיוחד לראות נערות ברחוב, כך שמעטות הפעמים שבהן אני זוכה למבטים מודאגים. לפעמים אנשים סתם מסתכלים, עוצרים את הדרך ובוחנים את הלכלוך שעל העור שלי. ואחרי מבט נוסף הם הולכים, ממשיכים בחייהם. כנראה יחזרו הביתה ולעולם לא יחשבו עליי שוב. אבל אני אוהבת לחשוב שאולי, בסוף היום כשהם נכנסים למיטה החמה, מוגנים מסערות הברקים ומתחממים ליד תנור או מפזרי חום, הם פתאום חושבים עליי. על הנערה שראו היום ברחוב, שאין לה במה להתחמם ואין לה קירות שירפדו את רעשי הרעמים כשהם מהדהדים באוזניה. ואז המחשבה נעלמת, והם הולכים לישון ואני ערה.
נלחמת בשדים, ממשיכה את אותו הריב שהמשכתי מיליוני פעמים. ממציאה לו סופים שונים, שוקלת מה הייתי יכולה לאמר שהיה משנה את השיחה שלנו. אולי אם הייתי מסכימה, אז הייתה לי היום קורת גג. הוא נותן לך את החיים באי- שפיות.
בולשיט, אף פעם לא הרגשתי חיה. גם לא בפעם הראשונה שניסיתי ג'וינט, גם לא בשורה הראשונה שלי. החלל הריק שבתוכי כבר הספיק להשתלט על חלק גדול מדי מכדי שיהיה לי אכפת, אין לי לא חיים, ולא שפיות. אני לא מצליחה לעצום את העיניים מבלי להרגיש את הגוף של עשרות הנרקומנים שנגעו בי השנה. אני לא יכולה להפסיק את המחשבות מלזלוג לרחמים עצמיים שכאלו, להיזכר בלילות שנאנסתי כדי להמשיך לאחוז במציאות עגומה כמו שלי.
"צריך להשאיר את המקום מאוורר אחרי לילות כאלו. זה יכאב רק לתקופה." זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין שאין לי ברירה אחרת, כשמריה עישנה לידי את הג'וינט שלה והגיבה באדישות יתרה כשסיפרתי לה שסוחר הסמים שלה פגע בי ככה.
מאז אותו הלילה זה קרה כל כך הרבה פעמים, שזו כבר הנורמה שלי. לקום כל בוקר בידיעה שלא יכולתי לישון אם לא הייתי שוכבת עם אחד מהבנים ברחוב בתמורה שישמור עליי. לפקוח את העיניים לאור שמש חזקה עם כאב בלתי פוסק בכל החלק התחתון של הגוף שלי. הכאב כל כך רגיל שהוא כבר לא ממש משנה לי.
אני לא מצליחה לעצור את המחשבות, הפלאשבקים והזכרונות מכים בי בכל יום מעט יותר. הילדות המצערת שלי, המשפחות המאמצות, בית היתומים. רק כשאביב היה בסביבה המחשבות שלי היו נרגעות. כאילו המוח שלי הוא קנבס שמרוב קווים וצבעים כבר לא רואים שום בסיס ואז אביב היה מגיע וצובע הכל מחדש בלבן צח ונקי. מסדר את הכאוס בראש שלי.
YOU ARE READING
אולי הפעם
ChickLit"כל חיי הייתי צריכה למצוא מקום להיות בו. אחרי שכל משפחת אומנה ובית יתומים שנכנסתי אליו פלט אותי ממנו רק כי לא הצלחתי להתאים אליהם- ברחתי לרחוב ונשארתי שם. עם זיכרונות שלא עוזבים אותי והתמודדות כפייתית עם הדברים שחיכו לי חייתי כמעט ארבע שנים ברחוב, ב...