שירת האוקיינוס

פרק 6; בדיוק אותו מקום

לאחר שהשתחררתי מבית החולים בשעות אחר הצהריים, חזרתי הביתה, הייתי מותשת, ונשכבתי על מיטתי ומחשבות רבות החלו לרוץ במוחי. החלומות שאני חולמת כל לילה בתקופה האחרונה נפסקו. אני הרגשתי הקלה. אך החלום האחרון, החלום שבו אישה שנראתה מלאה בקסם קראה בשמי ואמרה לי לבוא אליה. היא גם אמרה שיש לי תפקיד חשוב בעולמה, אבל על איזה עולם היא מדברת? ואיזה תפקיד עוד יכול להיות לי?

האישה לא יצאה מראשי, בזמן האחרון אני חשבתי עליה במשך כל דקה ביומי. ניסיתי להיזכר במראה של האישה שהייתה בחלומי. שיערה היה חום-אדמדם כמו שלי, אך לעיניה היה גוון כחול כאבן ספיר מבריקה. היא נראתה מסתורית, אך בו זמנית מוכרת, ראיתי אותה במציאות אך אני לא זוכרת מתי ואיפה.

בזמן שאני מנסה לחשוב איפה ראיתי אותה, מחשבותיי נדדו למה שקרה בחוף. אבי ועוד מאות אנשים מתו בגלל בן אדם אחד. זה לא הגיוני, למה שבן אדם יהיה עד כדי כך אכזרי?! הוא הרג חוף שלם של אנשים חפים מפשע ואבא שלי, אבא שלי מת איתם.

קשה לי ללא אבי, אני כל כך אהבתי אותו. חשבתי ונשכבתי על מיטתי, לא הצלחתי להחזיק את הדמעות שבעיניי.

תמיד הייתי הירח והוא היה השמש, שנינו מאירים, אך לעולם לא ניפגש שוב, כי ליקוי החמה כבר עבר.

אבי היה בן אדם מדהים. לכל מקום שאליו הגיע, מיד התמלא בשמחה ובאנשים מחויכים. בעבודתו, כולם העריצו אותו ואהבו להיות בחברתו. אבל עכשיו הוא לא יגרום לאף אחד לחייך, אלא לבכות – כי הוא איננו.

אבי לא יזכה לחיות את חייו במלואם, הוא תמיד אמר לי שאם תהיה לו האפשרות, הוא רוצה לחיות עד גיל חמש מאות. תמיד הייתי צוחקת ואומרת לו שגם אני רוצה לחיות עד הגיל הזה ושנהיה ביחד עד שנמות. אבל זה לא יקרה כי הוא איננו.

הוא לא יזכה לראות אותי זורקת את הכובע ביום האחרון של הלימודים. הוא לא יזכה לראות אותי ואת אחיותיי מתחתנות ביום מן הימים. הוא לא יזכה לראות אותי מקימה בית ומשפחה. הוא לא יזכה, כי הוא איננו, הוא מת באותו יום נורא שבו חשבנו שיהיה כיף ללכת לחוף הים. אבל לא היה כיף, זו הייתה טעות איומה ללכת לחוף באותו יום. אם היינו הולכים לחוף ביום אחרי, ככל הנראה שדרייק לא היה מגיע, ואבי היה נשאר בחיים. הכל היה יכול להשתנות אם היינו דוחים את הבילוי המשפחתי שלנו ביום אחד בלבד.

היום הזה ייחקק במוחי עד יום מותי.

ניסיתי להירדם כי אני לא רוצה לבכות, ואם אני אמשיך לחשוב על אבי זה מה שיקרה.

אף פעם לא אהבתי לבכות. כי זה גורם לי להרגיש חשופה ופגיעה. אני שמרגישה שהבכי מגיש אותי על מגש ומספר לעולם בדיוק מה מסתתר מאחורי המסיכות, הבכי מגלה את החולשות שאני מעדיפה להסתיר. אני חוששת מהרגע שבו השליטה תאבד את שיווי משקלה, ומעדיפה לשמור את הרגשות עמוק בפנים, במקום בטוח.