נסיכה פראית

פרק שני- זאת המאפיה

נקודת מבט מתאו:

"קיבלתי ביי" שמעתי את קולי אומר לטלפון בקרירות. ניתקתי את השיחה והתיישבתי על הכיסא באנחה. דיווח על עוד אירוע מזורגג שהייתי צריך להיות בו הגיע.

עוד שיחת טלפון, ועוד אחת, עוד עדכון ועוד הודעה. זה מה שאני עושה, עונה לשיחות מטפל שולח חיילים למשימות ומידי פעם יוצא למשימות בעצמי. בחוץ הכל וורוד אני קאפו שיושב כל היום ואנשים משרתים אותו וכל מה שהוא צריך לעשות זה לשלוט עליהם.

וכאילו קראה את מחשבותי, ג'ולייט נכנסה לחדר והגישה לי משקה חריף שזיהיתי כוודקה וכמה נשנושים, מה שאומר שלורצנו כאן. האח הקטן שלי והקונסילריי. הוא שטותניק אוהב את הכיף ואת הדרמה אבל רציני ואכזר לא פחות ממני.

לורנצו נכנס לחדר בפנים חתומות מלבד חיוך צדדי קטן שאני יודע ששמור רק למשפחה. המשפחה- אני לורנצו ואחותי הקטנה, שנשבעתי להגן עליה בדם.

לגמתי מהנוזל החריף ששרף את גרוני והקשבתי בדריכות לעדכונים מלורנצו. "הוא ביקש ממנה לחסל אותך" הוא אמר בפשטות ומסר לי את כל הפרטים על המאפיה הסציליאנית שסימנה אותי כמטרה. באחד מהמסמכים הרבים שקיבלתי ממנו צורפה תמונה.
אלורה.
ברגע בו היא שמה אותי כמטרה שלה, היא המטרה שלי. הרגשתי כאילו עיניי הדבש שלה חודרות לנשמתי דרך הציור. מהפנטות.

התנערתי מהמחשבות והמשכתי לעבוד עד שחייל הגיע אליי עם מסר מלורנצו.

ירדתי ל'מרחץ הדמים' כמו שלורנצו אוהב לקרוא לזה. צינוק, בית כלא,חדר עינוים, היו רק חלק משהשמות למקום בו כל הכיף קורה.כל הדרמה.

לא הופתעתי לראות את לורנצו בפנים מנקה את הפגיון הקטן שבידו. נעצתי בו מבט מצמית והוא רק חייך. נהנה. "לא הוצאתי ממנו כלום" הוא אמר בחיוך מטורף "חסרים לו הרבה חלקי גוף אני מקווה שישאר ממנו משהו אחרי שתגמור" הוא נראה חולה. משוגע. אבל הייתי רגיל. אני בעצמי אוהב את הריגוש, אני יורד לפה המון פעמים להשתחרר ולהירגע.

אנקה חלושה נשמעה מאחד התאים כאשר פניתי לקחת את הנשק האהוב עליי. סכין קטנה אך קטלנית, גודלה מתעתע, מבלבל.

התקרבי אל האסיר והרגשתי את פני מתלהטות בכעס. חשבתי שהכרתי אותו. "חיילי הנאמן ביותר" אני יורק לרגליו. "קאפו" הוא אומר בזלזול נראה לעין. "מידע" אני לא מרחיב במילים. כמה שניות לאחר מכן צרחתו נשמעת.
____________________________________________

בגידות הן דבר לא שגרתי במאפיה שלנו, אני ולורנצו מוודאים שהחיילים ידעו בדיוק מה יעלה בגורלם ובגורל המשפחות שלהם אם זה יקרה.

ישבתי במשרדי מחכה לורנצו. "שלום קאפו" ראשו הציץ מהדלת בחיוך. "קבל את הנסיכה" הוא אמר בקול דרמטי ובחיוך והחווה בידו להציג את אחותי הקטנה שנתנה לו מכה באזור הרגיש. רק הם הצליחו להוציא ממני חיוך. "בת זונה" שמעתי את לורנצו מסנן ואת סופיה אומרת "נכון היא באמת הייתה כזאת" בצחור משולב בשנאה. שקט הסתרר בחדר ויצאנו לכיוון המכונית השחורה שחיכתה לנו בחוץ.

אירועי היאבקות היו דברים שבשגרה. דרך לענות מי שקורא עלינו תיגר. נכנסתי לשולחן בזירה ששמור למשפחת הקאפו. עוד דם, עוד קול שבירת עצמות. לי זה היה כמו תרפיה. לסופיה פחות. זה אכזרי. נכון אני יודע אבל אנחנו מחשלים אותה. היא בת 15 תכף תגיע לעולם שבחוץ ונכון שאני יגן עליה בחיי תמיד אבל היא תצטרך להתמודד עם העולם שבחוץ. דרך אכזרית

זאת המאפיה.