ג'יימס קופר
"תמשיך ככה קופר, לרוץ," המאמן צועק בכל הכוח.
אנחנו רצים סביב אולם הספורט כבר חצי שעה.
אנחנו מתאמנים לקראת משחק גדול שיש עוד יומיים.
אני קפטן קבוצת הכדורסל אז אני חייב להיות מוכן לקראת המשחק.
לאחר עוד חצי שעה של סיבובים סביב המגרש אנחנו מסיימים את האימון להיום ומחר מוקדם בבוקר יש עוד אימון והפעם משחק.
אני מתקדם לכיוון התיק שלי, מוציא את המים מהתיק ושותה הכל בפעם אחת.
לא מייחס חשיבות לכך שכל המים מטפטפים עליי, או שכל קבוצת המעודדות מביטות בי.
מחכות לתשומת לב שלא יקבלו.
אני מרים את התיק ומתקדם לכיוון המלתחות, אני מוריד את הבגדים ונכנס מתחת לזרם המים החמים.
גופי ושרירי נרגעים אחרי האימון המתיש.
אני יוצא וכורך מגבת סביב מותני.
כשאני מסיים להתלבש בתלבושת האחידה של בית הספר אני מחזיר את הדברים ללוקר שלי במלתחות.
"ג'יי," סרינה, הקפטנית של המעודדות. היא אומרת בקול הצפצפני שלה, ומנופפת בשיער הבלונדיני שבטוח לא שלה.
אני מרים את ראשי, חסר סבלנות. לא מביט בה ולא לא בעיניה.
היא שולחת את ידה לתפוס את ידי, ואני מייד משחרר.
"מה את רוצה סרינה?" אני רק רוצה ללכת.
"אותך" היא אומרת ומנסה להגיד בנימה מושכת, אך היא לא, היא מעצבנת.
"אני צריך ללכת סרינה" מבט פגועה בעיניה. לא אכפת לי.
אני עוזב אותה ומתקדם.
אני יודע שאני המקובל בבית הספר ואני גם יודע שכל הבנות כאן רוצות אותי, אבל אני לא.
אני מתקדם במסדרון בית הספר, כל הלוקרים כאן מלאים בתמונות של בחורה ששמו עליה פילטרים של פרה או חזיר.
מילות נאצה פוגעניות כל כך.
וכמה שאני מודע לעצמי בבית ספר כאן, ומודע להמון מהתלמידים כאן, אותה אני לא מזהה.
⤜ ❦ ⤛
אני יוצא מהכיתה אחרי שלושה שיעורי מתמטיקה רצופים.
אני מותש. הראש שלי מלא במספרים.
אני מתקדם לכיוון היציאה מהבית ספר ורואה את החברים שלי בחוץ.
אחרי כמה רגעים שאנחנו עומדים ומדברים דין מדבר, "אחי, ישיבה אצלך היום?" הוא פונה אליי.
אני מהנן בראשי, "כן, שמונה?" אני שואל והם מהננים.
אני מתקדם לעבר המכונית שחונה בצד השני של מגרש החניה.
אני נכנס לאוטו ונוסע הביתה.
"אני בבית," אני צועק כשאני נכנס.
שקט.
כרגיל, ההורים שלי נוסעים המון בעקבות אחותי הקטנה שחולה במחלה כרונית.
אז בשבע שנים האחרונות יש כאן עוזרת בית צמודה.
מנקה, מבשלת, מטפלת.
אני נכנס לעומק הבית ולכיוון המטבח. ריח מדהים של אוכל ביתי אופף את אפי.
סול, העוזרת בית שהיא כמו אמא בשבילי עומדת בגבה אליי ומבשלת.
אני מתקדם ועוטף את ידיי מאחורה כמו ילד המחבק את אמא שלו.
היא קופצת בבהלה וכשהיא מסתובבת היא חובטת בי.
"ילד חצוץ, אם היה קורה לי משהו?" היא אומרת אבל נימה משועשעת בקולה
"מה הכנת לאכול?" אני שואל
"אני מוזגת לך צלחת." סול קובעת עובדה.
"אבל שאלתי מה יש לאכול" אני אומר בנימה ילדותית.
סול מגישה צלחת לפני ומצביעה על הצלחת, "שתוק ותאכל."
כשאני מסיים לאכול אני עולה לחדרי עושה את שיעורי הבית שלי.
אחרי המקלחת אני לובש טרניג אפור וחולצה לבנה רגילה ויורד למטה.
כבר שבע וחצי.
אני נכנס למטבח ורואה את סול אופה.
"חברים שלי באים עוד מעט." סול אומרת והיא מהננת בלי להפנות את ראשה אליי.
אני לוקח כמה חטיפים מהארון וגם בקבוקי שתייה וכמה בירות.
אני מתקדם לכיוון הסלון ומניח הכל על השולחן הקטן.
⤜ ❦ ⤛
"אבל תחטוף לו את הכדור, אדיוט" צועק ליאם מול מסך הטלוויזיה שמשודר בו משחק הכדורסל.
אנחנו יושבים על הספה וצופים במשחק כבר זמן מה.
מתעצבנים על השחקנים, או מתעודדים כשיש סל.
כשנגמר המשחק אנחנו יושבים לדבר עוד ופול אומר משהו שתופס את תשומת ליבי.
"ראיתם היום את אשלי השמנה?" מי זאת?
"מי זאת?" שאלתי
"נו, זאת שתלו תמונות שלה בכל רחבי בית הספר וסרינה שפכה עלי דלי חלב" הוא אומר וצוחק
כולם מסביב צוחקים, פול מראה לי את הסרטון של אשלי מכוסה בחלב וכולם צוחקים.
אני מרגיש את הצורך להשתיק אותם.
ללמד אותם לקח שלא יתעוררו ממנו אבל למה זה צריך להיות אכפת לי, היא זרה.
אני ממשיך לשתוק.
אחרי שכולם הולכים אני מסדר בחזרה את הסלון ומרים את הלכלוך.
אני עולה לחדר פושט את החולצה ונכנס למיטה.
הראש שלי טרוד במחשבות. עליה.
למה? בחיי לא ראיתי אותה אבל הכאב הזה בעיניים שלה. אני רוצה לקחת אותו.
ואני נרדם בין מחשבות אינסופיות
YOU ARE READING
Love over weight ❦ אהבה על המשקל
Romanceאשלי קליין מאז עצם היותי ילדה קטנה, נתפסתי כהילדה השמנה. תמיד זאת שאוכלת יותר. שנראית יותר. יותר. בכל מקום שהלכתי אליו תמיד דאגו להעיר לי ולהציק לי. בעיקר בבית ספר היסודי, תמיד היו נטפלים אליי בגלל המשקל שלי, מכנים אותי בשמות שנגררו עד שנות התיכון. ...
