~אם הפוסט מוכר לכן, זה מכיוון שכתבתי אותו לפני חודשיים באתר אחר ושיפצתי אותו מעט~
דיאלוג עם הפחד שבתוכך, תדמייני שאת הילדה שמדברת.
*לפי ויקיפדיה: "פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה, הקיימת לעתים אצל בני אדם".
*הפירוש שלי לפחד?
לפי דעתי, פחד זה דבר פסיכולוגי, זו את שמשכנעת את עצמך שהוא קיים ולכן מוותרת על עשיית דברים רבים בהשפעתו.
"אולי די? תפסיק!" אמרתי.
"תכריחי אותי" השיב.
"להכריח?" שאלתי.
"כן, אם תצליחי להוציא אותי ממך..." השיב בזלזול.
"להוציא ממני? אתה לא נמצא בי, על מה אתה מדבר?" שאלתי בחוסר סבלנות.
"אני כאן, תמיד, בכל פעם שאת מפחדת" השיב.
"איך אתה יכול לדבר בכזו שלוות נפש? אתה הורס אותי! אתה הורג אותי!" צעקתי.
"אני? זו את!" השיב.
"לא נכון די, תפסיק כבר!" צעקתי בכל הכח וסתמתי את אוזניי.
"תפסיקי.." אמר.
הורדתי את ידיי מאוזניי "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי לא מבינה ודמעה זלגה לי על הלחי.
"את רוצה שאלך?" שאל.
"כן, כל כך..., בבקשה" אמרתי.
"בתנאי אחד" אמר.
"מה תנאי? בבקשה לא.." שאלתי והתחננתי בו זמנית.
"אחד, תנאי אחד בלבד" הזכיר.
"מה אתה? דיבוק? מחלה" שאלתי.
"אל תזלזלי בי, אני לא דיבוק או מחלה כלשהי, אני-זה את" אמר.
"אתה... אני?" שאלתי לא מבינה.
"אני זה את, אני חלק ממך, אני הפחד שלך" הסביר.
"תפסיק, לך מפה" ביקשתי.
"בשמחה" אמר.
"יופי, להתראות" אמרתי בהקלה.
"בכדי שאלך, בכדי שאצא ממך, עלייך להוציא אותי ממך, את מפחדת, אני יודע" אמר.
"אני? אני לא מפחדת מכלום!" אמרתי בהרמת קול.
"מי אני?" שאל.
אתה שואל אותי?" שאלתי לא מבינה.
"כן, אותך, מי אני? עם מי את חושבת שאת מדברת?" שאל.
"אני לא יודעת, אני לא רואה אותך, רק שומעת בראש את קולך ומשיבה" אמרתי.
"בדיוק" אמר.
"מה בדיוק?" שאלתי.
"אני לא נראה לעין האדם, אבל אני שוכן בו, אני הפחד.
כשאדם מפחד, לא תמיד הוא מראה זאת כלפיי חוץ, הוא מרגיש זאת בפנים וחושב לפני שהוא פועל, מכל מיני סיבות" אמר.
"אילו סיבות?" שאלתי.
"יש אנשים שלא אומרים מה דעתם, מכיוון שהם פוחדים שיזלזלו בהם" אמר.
"נכון..." אמרתי בעצב.
"אבל למה? למה הזלזול הזה מפחיד אותך?" שאל.
"איך לא יפחיד? אני יכולה לדבר ואז כולם יצחקו ו.." אמרתי אז לפתע הוא קטע אותי.
"ואז מה? יצחקו קצת, זה סתם סוג של לחץ חברתי, אחד צוחק וסוחף אחרי אנשים שיעשו כרצונו, אבל זה יעבור, זה יגמר, אני צודק?" אמר.
חשבתי לרגע, "כן.. , האמת שכן.." אמרתי מבינה.
"בנוסף לכך, יש אנשים שמפחדים לבקש סליחה" אמר.
"לפחד מזה? אוי נו באמת.." אמרתי והתחלתי לצחוק בזלזול.
"את משקרת.." אמר.
"אני?" שאלתי בתמימות.
"כן, תעזי לשקר ולומר לי שרצית אי פעם לבקש סליחה ממישהו ולא העזת?
שלא היה בך את האומץ לפנות לאדם שבו פגעת ולבקש ממנו את סליחתו?
פחדת לעשות זאת, לפחות פעם אחת בחייך, אני צודק?" שאל.
התחלתי לחשוב לעצמי, הוא צודק, "כן.. אתה צודק.. פשוט.." אמרתי וקטעתי את עצמי.
"זה שוב הפחד, מן הדחייה, הפחד שלא יתייחסו לדברייך, אבל בעצם זו טעות לפחד מן הדחייה" אמר.
"למה זו טעות?" שאלתי בסקרנות.
"כיוון שסוף סוף הוצאת את זה החוצה,
מי שידחה אותך-אינך צריכה אותו בחייך.
אדם שיקבל את סליחתך-הוא אדם חושב אשר משתדל להיות נטול אגו" אמר.
"אז מה אתה בעצם אומר לי?" שאלתי.
"אני אומר, שלסלוח ולמחול זו סגולה" הסביר.
"תכלת זה צבע יותר יפה!" אמרתי בשעשוע.
"מצחיק מאוד, את משתמשת בציניות לשם הכחשה" אמר.
"לא אני לא.." אמרתי והרגשתי את עצביי מתחילים לעלות.
"את יודעת מהי ציניות?" שאל.
"ברור, זה לעשות צחוק מדברים" השבתי.
"לא, ציניות זו האמונה שבני האדם אנוכיים מטבעם, האנשים האלה נוטים לפקפק בכל" הסביר.
"יופי.. חכם גדול..." אמרתי בזלזול.
"אני לא אומר שזה רע, זה אפילו נחמד להתנהג כך, אך יש למתן את הדבר,
יש אנשים טובים בחוץ, אנשים שעדיין לא יצא לך לפגוש.
אל תיתני לעצמך להיסגר בגלל שעד עכשיו פגשת רק את האנשים הלא נכונים.
כשיגיע האדם הנכון, לא יגיע לו הזלזול הזה, כי הוא יהיה אדם שונה מכל מי שפגשת.
אבל את, מפחדת להיפתח וזה רק יקשה על שניכם, אל תתייאשי עדיין מהאנשים" אמר.
"וואו, אתה צודק.." אמרתי נדהמת.
"ועכשיו, הפחד האחרון שעליו עלינו לדבר" אמר.
"והוא?" שאלתי.
"אהבה" אמר.
"ביי אחי" אמרתי, נופפתי בידי והתחלתי ללכת.
"לאן את הולכת?" שאל.
"תשתוק! עד עכשיו לימדת אותי דברים ולכן הסכמתי לשמוע אותך, אבל בקשר לאהבה..
מה כבר יש לך... ל:'פחד' לומר לי בנידון?!" שאלתי בכעס.
"תחילה, את הקשבת לי כי רצית, לא כי הכרחתי, את יכולה ללכת כבר עכשיו ולא לסיים לשמוע את הכל, את יכולה לוותר וללכת" אמר.
"טוב, בסדר נו.. תמשיך" אמרתי כשכולי סקרנית לשמוע עוד.
"התאהבת פעם? מישהו מצא חן בעינייך? רצית להכיר מישהו יותר לעומק?" שאל.
"כ.. כן..." אמרתי מגמגמת.
מה מנע ממך להגיד לא את זה? שאל.
"לא העזתי.." אמרתי.
"פחדת שלא יקבל זאת.." אמר.
"כן, אתה יודע כמה זה כואב כשהאהבה היא לא הדדית?!" שאלתי בהרמת קול.
"השאלה היא איך את יודעת? הרי מעולם לא העזת לספר לו מה את מרגישה כלפיו, פחדת להתחיל משהו" אמר.
"זה אבוד מראש" אמרתי מיואשת.
"לוותר על אדם כלשהו, לוותר על לספר לו מה את חשה כלפיו וזה בגלל הפחד..." אמר.
"בגללך!" צעקתי.
"זו את! תביני, הפחד נמצא בתוכך ומונע ממך לעשות כל כך הרבה דברים!" אמר.
"אז מה אתה אומר לי כאן?" שאלתי.
"אני אומר שאת צריכה לאזור אומץ, בסוף, כל הרע עובר ונגמר, תתני לעצמך הזדמנות להיפתח לכל" אמר.
"אני לא מעזה.." אמרתי בפחד.
"אני אופף אותך מכל הצדדים כרגע, אני סביבך כמו חומה, שמפרידה אותך מהכל, אל תיתני לי" אמר.
"אני לא מבינה.. , אתה בעדי? שאלתי.
"אני? לא אוהב את תפקידי, אני הפחד שמשתק אותך, אני הוא בעצם את שמפחדת לראות את האמת, האמת היא שאת צריכה להכיר בי, בפחד, להתעלות על עצמך ולנצח" אמר.
"אני עדיין מפחדת.." אמרתי.
"מותר לפחד אבל כדאי גם להתמודד עם הפחד" אמר.
"נכון.." אמרתי.
"תמלאי את התנאי?" שאל.
"תנאי?" שאלתי.
"שכחת? הרי רק כשתמלאי אותו, אני אלך" אמר.
"אוקיי, תסביר לי" אמרתי קשובה.
"לכי ותעשי מה שבא לך" אמר.
"סליחה?" שאלתי מצחקקת.
"תעשי כל מה שעולה לך בראש, בלעדיי, להתראות" אמר.
"רגע לא, אל תלך!" צעקתי.
"למה לא? כך רצית.." אמר.
"אבל לימדת אותי המון, אני לא רוצה שזה יגמר" אמרתי.
"זו את, את לימדת את עצמך את כל זה" אמר.
"מה?" שאלתי.
"קומי טיילור!" פקד עליי בצעקה.
התעוררתי פתאום בחדר השינה שלי, הכל היה חלום ואני זוכרת הכל במדויק!
כנראה שזו אני שמבינה את כל זה, אלה התובנות שלי שנכנסו לי לחלום.
זה הרגיש כל כך אמתי שפשוט הגעתי למסקנה שאני חייבת לכתוב את זה!
אוהבת, טיילור♥
