מג מקפרי ואבן החכמים

סאגת הביזאריות של מגנס צ'ייס

הוא נרגע קצת, נראה לי.

נראה לי, לחרטט בביטחון, למה משפטי המוטיבציה שלי נשמעים ככה?

ניקו שכב בעיניים פקוחות, כאילו רואה איזה סרט מרתק שאני לא מסוגלת לראות.

"ניקס!" טלטתי אותו, בתקווה שהכינוי יחזיר אותו מהמתים כדי לשלוח אותי לשם במקומו.

הוא העיף את היד שלי, "אה, אני בסדר, משהו קרה?"

"כן," השבתי, "בגדול התחרפנת."

הוא חייך והרים את מבטו אלי, באור הקלוש של השרביט שלי הבחנתי במשהו מוזר, מוזר יותר מכל הדברים שראיתי בהוגוורטס. העיניים של ניקו היו מוצפות דמעות.

ניקו די אנג'לו, בוכה.

"זה היה נהדר, תודה שהבאת אותי לכאן." הוא אמר, קולו רועד.

"זה לא היה נהדר, אתה בטוח שאין לך סכיזופרניה?" שמעתי שזאת מין מחלה שהחולים בה הוזים ומתנהגים כמו מטורפים.

"לא נראה לי, המראה אמורה להראות דברים." הוא השיב.

"אבל מה ראית?" שאלתי.

"אה... זה... אני לא בטוח שאת רוצה לשמוע על זה." הקול שלו נחלש ככל שהמשפט התקדם.

"אני מאוד רוצה לשמוע על זה."

"זה כולל רצח."

"אני עוד יותר רוצה לשמוע על זה."

הוא הניד בראש, "אני לא הולך לספר לך על זה."

בצעד מאוד לא אופייני לי, החלטתי להניח לו, עזרתי לו לקום, "אני חושבת שעדיף שלא תבקר כאן יותר."

..............

שלושה ימים לאחר מכן, אני, רייצ'ל, ניקו ואנבת' ישבנו בספרייה והכנו שיעורי בית, חצי מקשיבים למגנס צ'ייס מהאפלפאף מספר את אחד הסיפורים ההזויים ביותר שסופרו אי פעם.

"ואז, מלורי נשאבה לתוך האגוז וסאם לקחה אותה אליה ועפה אל הספינה..." הוא סיפר בהתלהבות.

"למה אני תמיד נדפקת בסיפור הזה?" שאלה הסלית'רינית שישבה לידו, מלורי קין, אני חושבת. "קודם אני טרוריסטית שפוצצה מטען חבלה על הפרצוף של עצמה, ועכשיו אני תקועה באגוז?"

"הארת' נדפק יותר." העירה סאם על-עבאס, שגם הופיעה בסאגה האין סופית של מגנס.

ניקו הרים את מבטו אל אנבת', "כמה זמן –"

"שלושה חודשים." השיבה אנבת' בלי להרים את מבטה מספר הלימוד לשנה החמישית שלה, "הסיפורים שלו רק נעשים מוזרים יותר מיום ליום, חשבתי לפנות למאדם פומפרי, אבל..." היא העיפה מבט במגנס וחבורת המאזינים שלו וחייכה, "נראה שהם נהנים."

הסיפור של מגנס נקטע כשזואי צל ליל פרצה מתוך אחד המדפים כשהיא מוחאת כפיים בהתלהבות, "יפה עשית, זכר, תוכל למצוא לך תעסוקה הגונה כמספר-אגדות נודד!"