קפה עם לב

פרק 1

אריו-

"זאת הולכת להיות המשימה הכי קשה שלך עד כה אריו," הבוס שלי, מרטין, אומר ומטיח את הנייר הלבן המרובה בשמות של אנשים שעוסקים בסחר של ילדים ונשים. אני מרים את הדף, גומע את השמות בעיניי, יותר מעשרים שמות.

"אתה מכיר אותי שנים מרטין, אף משימה לא קשה לי." אני מניח את הדף, מותח את ידי. מרטין מגחך ועיניו מצטמצמות. "אתה המתנקש הכי טוב שיש, אתה אכזרי וחסר רחמים אך הפעם זה לא יעזור במשימה שלך, אלא רק קשרים." אני שומר על זכות השתיקה, מנסה לראות לאן הוא הולך להגיע עם זה.

"הפעם אתה הולך לעיירה קטנה בשם לאנדווי, יש שם כאוכלוסייה של 1500 איש, היא לא ידועה ולא מוכרת וזו הסיבה ששם נמצאים הכי הרבה סוחרים. מהמקורות שלי זו עיירה ידידותית והם פותחים עין על כל מי שנכנס לתוכה, אז תיזהר. הם חשדניים מאוד." מרטין אומר בחיוך כאילו אני לא יכול לעמוד באתגר.

"אם הם פותחים עין על כל מי שנכנס, אז איך סוחרים מצליחים להיכנס ולסחור שם בילדים ונשים?" מרטין משלב את הידיים שלו, "שמעתי שכמה אנשים מהעיירה עוזרים להם, שיש להם מקום מסתור. עכשיו השמות שאתה רואה על הדף אלה שמות של סוחרים שלא קשורים לעיירה אך מרבים להיכנס אליה."

אני מבין. הם חוטפים ילדים אפילו רוצחים את האבא ולפעמים חוטפים את האמא או רוצחים אותה. תלוי אם האישה עומדת בסטנדרטים של נערת ליווי או זונה.

"אני אמחק מכאן כל שם בייסורים." אני לוחש, מרטין צוחק, "ככה אני אוהב אותך אוריו אבל לא סיימתי. הבעיה היחידה היא שאין לנו הרבה מידע מבפנים. כך שאתה תצטרך להשיג את זה בכוחות עצמך, אתה תצטרך לדבר עם אנשים מהעיירה." אני חושק את הלסת שלי, היחיד שאני מדבר איתו זה מרטין וזה רק בגלל שהוא הבוס שלי.

אני לא מוכן לסבול בני אדם, אני בן עשרים וחמש ומגיל שש עשרה אני נמצא במסע הזה. מרטין שחרר אותי מהכלא לאחר שהרגתי את ההורים שלי, הוא ראה בי פוטנציאל, כישרון ובסופו של דבר הוא פיתח את היכולות שלי.

טסתי לכמה מדינות, הייתי בכמה ערים וכפרים, הרגתי מאות אנשים שעשו עוול, פשעים ופגעו לאנשים אחרים ותמימים בזכות לחיות, להרגיש בטוחים.

"בעצם, אני אנסה לדבר עם מתנקש אחר. אני יודע שלא תאהב את הרעיון הז-" אני עוצר אותו עם היד שלי. "אני אעשה את זה." אני מחליט ומרטין קם. "תצא בחצות, העיירה נמצאת 5 שעות מלוס אנג'לס ואתה צריך להגיע לשם מוקדם בבוקר כדי להתאקלם לפני שישימו לב אליך." אני עומד ומרטין מושיט לי את היד שלו, אני מיד לוחץ אותה.

"השכרתי לך דירה קטנה ופשוטה בלאנדווי, מי שהשכיר לי את הדירה הוא אחד החברים שלי. הודעתי לו מי אתה ועל הכלי נשק שלך, רק שתדע שהוא מסכן את עצמו כי אם תתפס יהרגו את שניכם." הוא לא צריך להגיד את זה מפני שאני לעולם לא נתפס אבל עד עכשיו לא הייתי צריך לדבר עם מישהו.

הייתי מופיע, הורג את הבן מרחוק או מקרוב ונעלם תוך רגע. אני לא יודע איך הפעם המשימה שלי תלך כי אצטרך לדבר עם בני אדם. זה יהיה אתגר.

                                ~

אחרי נסיעה ארוכה נכנסתי לעיירת לאנדווי, השמש עוד מעט עולה. אני מגיע למקום שבו כאל, חבר של מרטין נמצא. הוא מחכה מחוץ לבניין, אני רואה מתחת לבניין כמה חנויות. אני יוצא מהרכב וכאל מנופף לי, אני לוקח את האקדח והוא נרתע לאחור. ברגע שאני רואה את הפחד בעיניו אני מניד את הראש שלי, לא באתי לאיים עליו.

הוא מניח יד על החזה שלו ומתקרב אליי, "הבהלת אותי. זה דבר ראשון שלא עושים כאן, אף אחד לא מסתובב כאן עם כלי נשק," הוא אומר ואני זוקר גבה, אקשיב לחוק הזה, הנשק היחיד שאני גם ככה צריך הוא האגרופים שלי ואפילו השריר כדי לחנוק מישהו.

"מרטין סיפר לי שאתה לא דברן גדול במיוחד," הוא אומר בחיוך, אני מצביע על הבניין כדי שיסתום את הפה ויפסיק לדבר יותר מדי. "כן מצטער, אני אראה לך את הדירה שלך." הוא אומר בענייניות ואני הולך אחריו. אנחנו עולים במדרגות ועוצרים בקומה השניה, אנחנו פונים ימינה ואז מגיעים למסדרון קצר, מבעד למסדרון יש שני דלתות, אחד בצד ימין והשני בצד שמאל. המספר על הדלת שלי הוא 103 והמספר של הדלת האחרת זה 104.

אני שומע נביחות של כלב ומסתכל על דלת 104, זה מגיע מתוך הבית. "זה פייב, הכלב של סאם. כנראה שיצא לך להכיר בהמשך, כולם בעיירה מכירים את סאם." השם שלו לא מעניין אותי עכשיו, ליתר דיוק סאם נשמע כמו גבר אלכוהוליסט. ברגע שכאל רואה שהמידע הלא נחוץ שהוא נותן לי אפילו לא גורם לזין שלי להזדקף הוא פותח את הדלת לבית שלי.

"בכל מקרה זו תהיה הדירה שלך, דירה נחמדה. רק תמצא דרך להחביא את הכלי נשק שלך." הוא אומר ואני מהנהן, "אם תצטרך אותי תתקשר אליי ותדבר איתי," החלק האחרון לא הולך לקרוא אף פעם. "זה המפתח שלך.." הוא זורק את המפתח לידי. "מרטין כבר דיבר איתי ואמר לי שעדיף בשבילי שלא יהיה לי מפתח ספייר."

מרטין צודק, אני אוהב את הפרטיות שלי ואני שונא את המחשבה שלמישהו יהיה מפתח לפרטיות שלי. במיוחד בגלל שאני הולך להתגורר פה לזמן ממושך יותר.

ברגע שאני מהנהן הוא לא מבזבז שניה ובורח מכאן, נשאר לי להביא את המזוודות שלי וכל הסכינים, רובים ואקדחים שיש לי ברכב. אני יוצא מהדלת ומשום מה עיניי נתקלות בדלת מולי. אני לא רגיל לכך שיש לי שכן. בכל משימה אני שכרתי וילה כדי לא להיות קרוב לאנשים.

אני מקווה בשביל סאם שהוא לא ינסה לדבר איתי, אחרת הוא לא יאהב את מה שיהיה לי להראות לו. כי כל אחד מחביא משהו וברגע שאני מגלה את זה אני לא עוצר את עצמי, אני מעניש את הבן אדם, כי אם לא אני, מי יעשה את זה?

אני יורד במדרגות לכיוון הרכב שלי, אלך לישון לכמה שעות וכשאקום אני ארד לבית קפה שיש כאן למטה, אני חייב להתחיל את הבוקר שלי עם קפה חזק. אחר כך אקנה כמה דברים לבית החדש שלי ואז אני אעשה סיבוב בעיירה הזאת.

אני לא צריך לדבר עם אף אחד, אף פעם לא הייתי צריך וזה לא אמור להשתנות עכשיו.