קפה עם לב

פרק 2

סאם-

אני קמה לבוקר קצת קשה, פייב נבח בלילה וזה העיר אותי. היה מלא רעש מבחוץ אבל הייתי מותשת מדי בשביל לקום מהמיטה. אני פוקחת את העיניים שלי ומסתכלת על פייב שישן בצורת עיגול שלו. הוא כלב דוברמן יפהפה בצבע שחור. הוא מעט קשוח עם אחרים אבל אליי הוא מתנהג כמו כלב צ'יוואווה קטן.

"פייב אתה בקושי נתת לי לישון.." אני מתלוננת ומגרדת את האוזן שלו, הוא מיד מתעורר ומתחיל לכשכש בזנבו. "ברור, אתה ישנת טוב. אתה לא זה שמשלם את החשבונות פייב." הוא קם מהתנוחה שלו ומלקק את פניי, מראה לי כמה הוא מעריך אותי.

אני מזיזה אותו וקמה מהמיטה, הוא יורד אחריי ואני הולכת לעבר המטבח. הוא מתחיל לרוץ סביבי, "רגע פייב אמא מביאה לך אוכל." אני פותחת את הארון שלו, מוציאה שקית אוכל של כלבים ושופכת לקערה שלו, הוא מיד מתנפל על הקערה, יש לי עכשיו זמן ללכת לצחצח שיניים.

אני נכנסת לשירותים ועומדת מול המראה, שוטפת את הפנים שלי ומנגבת אותם, פייב אני לא אסלח לך על הלילה הזה. אני מצחצחת את השיניים שלי וחושבת על מה שרוס אמר לי אתמול, שהוא רוצה להזמין אותי לדייט. אני בת עשרים ואחד, עד עכשיו לא יצאתי לדייט אחד.

עם כמה שזה מחמיא לי אני יודעת שאפשל, אני בטח אחנק מולו כשנאכל. חוץ מזה, אני לא באמת מרגישה מוכנה לצאת לדייט. הגיל לא משנה, רק ההרגשה. אני לא בשלה עדיין, אמנם אני גרה לבד עם פייב אבל החיים האלה מספיקים לי.

אני שוטפת את הפה שלי ויוצאת מהשירותים, הולכת לחדר שלי ולוקחת את המדי עבודה שלי. הם בצבע אדום עם סימן של קפה בצד ימין ולידו רשום, אוהבים קפה. לבוס שלי אנריק יש אובססיה למשקאות חמים ולקרואסונים. הוא אומר שחובה לפני שמתחילים את היום רגע לעצור, לשתות משהו ולידו קרואסון.

כשהתחלתי לעבוד בגולד פקאן, השם של הבית קפה של אנריק, לא חשבתי שבאמת יבואו מלא אנשים על הבוקר אבל כל פעם מחדש בבוקר אנחנו עמוסים. זה המקום הכי מוכר בעיירה שלנו. אני בעבודה הזו שנה וחצי ואני אוהבת אותה.

כולם חמודים ונעימים לשיחה, זו לדעתי העבודה הכי שווה שיש. אני בריסטה בבית קפה הכי טוב בעיר, אני מדברת עם אנשים, מעוניינת בכל מה שיש להם להגיד וגם אני מרוויחה על זה כסף.

                                 ~

"בוקר טוב אנריק," אני מברכת אותו כשאני נכנסת לבית קפה, השעה 7:00 והבית קפה נפתח ב7:30. "בוקר טוב סאם, יש קוראסונים בתנור, את יכולה להוציא אותם?" הוא שואל ואני מהנהנת. אני מוציאה מהתנור את כל המאפים ומגישה אותם מאחורי הזכוכית, כדי שיוכלו לראות איזה מאפים יש לנו.

הדלת נפתחת, אני שומעת את הפעמון ואני מרגישה מבולבלת בגלל שהשעה רק 7:14, אף פעם לא קרה שמישהו נכנס מוקדם יותר מהשעה הרגילה. כולם בעיירה יודעים מתי היא נפתחת וזה גם רשום על חלונות הבית קפה, בנוסף יש שלט סגור. אני מסתכלת לעבר הדלת עם הפעמון, שמכריז כל פעם שמישהו נכנס.

אני רואה גבר גבוה, הוא נראה 1.86, הוא לובש חליפה יוקרתית שלא מצליחה להסתיר את גופו השרירי, לפי הזרועות ואיך שהחליפה מנופחת אני יכולה רק להסיק איזה גדולות השרירי זרוע שלו. אני מסתכלת על עיניו בצבע הייזל, חומות-ירקרקות שמשתלבות בצורה יפה, הן מתבייתות עליי ואני מרגישה צמרמורת בגופי. שיערו השחור מסודר לצד ימין, העמידה שלו שמשדרת כריזמה וביטחון מערערת אותי, הוא נראה כמו איש עסקים ג'נטלמן אבל משהו בו מצמרר אותי, מי זה?

אני הולכת לעברו, העיניים שלו עוקבות אחריי, איך שהצבע הירוק משתלב בעיניו החומות זה מרהיב. עיני הייזל הן העיניים הכי יפות שיש. אני מכחכחת בגרוני כשאני עומדת מולו, הוא מוריד את ראשו כדי להסתכל עליי. "אנחנו סגורים עכשיו, יש שלט סגור בחוץ, אנחנו נפתחים בעוד רבע שעה." אני אומרת לו והוא לא מגיב, אני מגרדת את העורף שלי במבוכה, ציפיתי שיגיב.

"אני לא רוצה להישמע חצופה אבל מי אתה?" אני שואלת, הוא מכניס ידיים לכיסי הג'ינס שלו. אני בולעת את הרוק שלי, הוא מצמצם את העיניים שלו והידיים שלי רועדות מעט. אף פעם לא הרגשתי ככה, שיש מולי בן אדם מאיים. אף אחד מהעיירה שלנו לא נתן לי את ההרגשה הזאת אבל הבן אדם שמולי משדר כוח ועוד משהו שאני לא מצליחה לזהות.

"אני מאוד מצטערת אם אני נשמעת גסת רוח אבל אם אני שואלת משהו אתה צריך לענות לי." הוא ממשיך להסתכל עליי מבלי לפצות את פיו. אני לוקחת צעד לאחור והוא ממשיך לעקוב אחריי בעיניו. "אנריק!" אני צועקת והוא מגיע במהירות. "מה קרה סאם?" הוא שואל ואז מסתכל על הגבר מולי.

"לקוח חדש, את יכולה לתת לו שירות סאם. להבא תדע שהבית קפה נפתח ב7:30," הגבר מהנהן והלחץ שהיה בתוכי מתפוגג. "בוא אחריי." אני אומרת לו ומצביע לו על שולחן ליד. "אני הולכת להביא לך תפריט." אני אומרת לו עם חיוך, למרות שלפני רגע הוא הפחיד אותי.

בסופו של דבר הוא לקוח וכל לקוח אני משרתת עם חיוך. אני מרימה את התפריט וחוזרת אליו לשולחן. ברגע שאני מושיטה לו את התפריט הוא מושיט לי פתק, אני מרימה אותו בגבות מכווצות.

קפה שחור חזק, ללא סוכר, מזיגה מהירה של חלב ושיהיה רותח כמו לבה של הר געש.

זה מה שרשום על הפתק, "למה פשוט לא אמרת ל-" אני נקטעת כשאני עכשיו מבינה את המשמעות לפתק הזה, הבנתי למה הוא לא דיבר מההתחלה. הוא אילם. "אני כל כך מצטערת אדוני על הגסות שלי מההתחלה, מיד מביאה לך." אני מקווה שאני לא החוורתי מולו, אלוהים אני פשוט הכרחתי אילם לדבר איתי.

אני מכינה לו את הקפה שהוא רצה ולבסוף את עבודת הקודש שלי, לב מחלב מוקצף. אני הולכת בזהירות ומביאה לו את הקפה, הוא זוקר את הגבה שלו. "יש בעיה?" אני שואלת והוא מניד את הראש שלו. "עוד משהו, קוראסון? בורקס? דונאט? בייגל?" אני מציעה לו חצי מהמאפים שיש לנו והוא נותן לי עוד הנדת ראש.

אני חוזרת ללהוציא עוד מאפים מהתנור ושוב מגישה אותם מאחורי הזכוכית, אני מסתכלת עליו, הוא רק בוהה בקפה שלו. אחרי דקה של בהייה הוא מערבב את הלב ושותה את הקפה. הלסת שלי נופלת לרצפה. הכנתי לו קפה עם לב, עברתי הכשרה בשביל זה והוא פשוט מערבב את הלב?

אחרי שהוא מסיים לשתות הוא שם כסף והולך, הוא לא ביקש חשבון או הרים את היד כדי לקרוא לי. אחרי שהוא יוצא מהבית קפה אני הולכת לשולחן שלו ורואה שטר של 50 דולר, עיניי נפערות מיד.

הקפה עלה 3.99 דולר, הוא הביא לי יותר מדי כסף. אני יוצאת מחוץ לחנות ומסתכלת סביב, לא רואה את הגבר הזה.

מי זה היה?