אהבת הנבואות

פרק 4

בוקר, והשמש שולחת את קרניה דרך החלון, מלטפת את פניי, אך האור הזה אינו מביא איתו את הקלה. אני מתעוררת באי רצון, מרגישה את הכובד העייפות בעיניי, אבל משהו מושך אותי בחזרה לחלום. קול מסתורי, אותו קול שהדהד בראשי לפני ימים, לוחש לי שוב ושוב, מונע ממני להתעורר לחלוטין. "עלייך לבחור," הוא אומר בקול רך אך חודרני, והמשפט הזה חוזר על עצמו כמו לחישה אינסופית. "בין אהבה וגורל, בין חיים ומוות." המילים מסתובבות בראשי כמו מעגל שאין לו סוף, כמו מנגינה מתעקשת שלא מרפה, ואני נלכדת בתוכה.

אני יודעת שהקול צודק; מראש הוא הזהיר אותי שלא אתן לעצמי להיסחף לאהבה, אבל האהבה לא נכנעת לאזהרות או להיגיון. ככל שאני מנסה להתכחש לרגש, הוא הולך ומעמיק. איך אפשר לא להתאהב, כשנשמות קשורות כל כך בעוצמה? דבר אחד אני יודע בליבי: כל עוד ישנה אהבה הדדית, שום כוח לא יכול להפריד בינינו. אבל אני מקבל את זה, כך גם היא נעשית מוחשית יותר.

אני קמה בכבדות מהממת, מבקשת להשתחרר מהמועקה ולצאת אל היום, אך המחשבות לא מנחות לי. כשאני יוצאת מהחדר, אני נתקלת באלכס, והתעוררת בי היא של חשד קל. אני מחפשת רמזים שיגלו אם אפשר לסמוך עליו או שהוא רק ממתין להזדמנות לחשוף אותי. משהו בי לא מרפה, ואני מחליטה לשאול את השאלה הבוערת בליבי.

"שמעתי שהיית קרוב אליה," אני אומרת, משתדלת להשמיע קול קר ואדיש, ​​אך בפנים אני מלאה סקרנות ופחד. "אתה מאמין שאני עושה את זה?" אני שואלת, והאוויר בינינו מתמלא במתח. אני רוצה לדעת אם הוא חושד, אם הוא מסוגל לבגוד בי.

אלכס לוקח נשימה עמוקה. נדמה שהוא מהרהר בתשובתו, ובסופו של דבר הוא נושף בעדינות. "אני יודע מה אמרו עליה," הוא עונה בכבדות, "אבל אני לא מאמין להם." לרגע אחד, אני מרגישה הקלה. לפחות מישהו עדיין לא רואה את הרוצחת שכולם טוענים שאני.

אבל אז הוא מוסיף משהו שמכה בי כמו ברק באמצע לילה אפל. "אבל אני לא אהבתי," הוא אומר בקור, קולה קושי, "הייתי רק כדי להרחיק את זה ממנה." המילים נופלות כמו אבנים על ליבי, מותרות בי כאב חד ומר.

אני שואפת אוויר, מכריחה את עצמי להסתיר את הפגיעה ולשמור על קור רוח. "תודה," אני אומרת, טון קולי קר ותום. "אני חוזרת עכשיו אל קאם. אני מקווה שלמדת משהו מהעבר." אני מסתובבת ומתרחקת ממנו. אין לי זמן להתעכב על העבר – יש לי משימה לבצע, היא גדולה ממני.

אני נמצאת אל הבקתה של קאם, ונושמת לפני שאני נכנסת. אני יודעת שאני עומדת בפני מבחן נוסף, הפעם מולו. כשאני נכנסת, אני מוצאת אותו ממתין לי, פניו מחכות למוצא פי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומביטה בו בעיניים מלאות נחישות.

"היום," אני אומר בקול יציב למרות הרעד הפנימי, "אני רוצה לעזור לך משהו חשוב. אני מושיטה את ידי, ותחושת מתח מתעוררת בי כאשר ידו נוגעת בשלי. הרגשה של זרם חזק עוברת בינינו, מעין אנרגיה מחברת שמעולם לא חוויתי. אני מנסה להתעלם ממנה, להחיות במשימה.

אנו מתיישבים זה מול זה, עינינו עצומות, ידינו משולבות. אני שווקת בשקט פנימית, אני יכולה להתחבר לקרבת אליי, כמו עולם אחר שנפתח, מושך אותנו אליו. תוך שניות, הזמן והמרחב מתעמעמים, ומול עיניי אני רואה שלוש מצבות אבן ניצבות בשורה. אני יודעת שזה חזון נבואי, והפחד מתעורר בי. המצבה הראשונה בנושא את שמו של קאם, השנייה את שמה של ניקול, והשלישית מסומנת ב-X. אני צריך לקרוא את השם כדי להבין - המצב שלי. אני יודעת שהחזון הוא התראה ברורה: הזמן שלי קצר.

קאם פוקח את עיניו במהירות, עיניו מלאות חרדה בזמן מביט בי. "את יודעת מה זה אומר?" הוא שואל, קולו רועד, מתוח עד כאב. "המצבה האחרונה... הייתה שלך... והשם שראיתי היה אוולין. את... את אוולין?"

אני נושמת נשימה עמוקה, אוליבי שוקע למעמקי חזיוני. דמעות עולות בעיניי כשאני מהנהנת. "כן," אני לוחשת, קול רועד. אני צריך לשנות את זה כדי לשרוד. המילים האלה קשות, אך אין מנוס מלהוציאן לאור. הן חוצבות את דרכן החוצה, נושאים איתן את הכאב והפחדים שהם מסתתרים כל כך הרבה זמן.

קאם שותק, פניו נוקשות והוא שואף אוויר, מבטו חד. "מה המשמעות של הנבואה?" הוא לוחש, קולו כמעט נשבר.

אני נושמת בכבדות, מתקשה לדבר. "השלוש מצבות הן הזמן," אני יודעת, יודעת כל מילה מקרבת אותי אל הקצה. "בעוד שלושה ימים... אני כבר לא אהיה כאן." הפנים שלו מתכווצות בכאב, ואני רואה שהוא מתחיל להבין. "המשימה שלי היא להדריך אותך, להפוך אותך לנביא שיחליף אותי. רק אז יושלם גורלי."

אני מרגישה את הכובד המילים על לשוני, ומילותיי כמעט נבלעות. "זה מה... שלא אוכל לאפשר לעצמי לאהוב אותך."

קאם מביט בי, ואצבעותיו נוגעות בלחיי, מוחות את דמעותיי בתנועה רכה ועדינה. מגעו מרגיע את הכאב בליבי, אבל גם מעמיק את תחושת האובדן שמתחזקת בי. "אני מבין," הוא אומר בקול עדין, קול מלא חמלה. "אני מבין שאתה צריך לשקר לי, למה אנחנו לא יכולים להיות ביחד... למרות הכול. למרות שאנחנו..." הוא משתק, וכאילו המילים האלה לא נאמרות, אבל גם בינינו. הוא מושך אותי אליו, עוטף אותי בחיבוק מלא חום.

אני מתמסרת ללחיבוק שלו, מרגישה את ליבי נשבר לאלפי רסיסים. ידיי אוחזות בשרוולו, מסרבות להרפות, למרות שאני יודעת שזה מה שאעשה בקרוב. בתוך חיבוקו, אני מרגישה שלווה רגעית בתוך סערה שמתחולת בנשמתי.

לבסוף, אני מתרחקת מעט, קולי בקושי לחישה. "מחר," אני אומרת, הלב שלי כבד בידיעה מה יקרה. "מחר אלמד אותך דבר אחרון. זהו כוח שהקול הזה לא רוצה להשתלמד."