אוהיו, 2028
"וויליאם קדימה אתה תאחר לבית ספר, אני לא מוכנה לשמוע עוד תלונות מהמורים שלך" צעקתי מחוץ לחדרו.
"דילן אתה לא יכול לאחר ליום הראשון בתיכון" צעקתי מחוץ לחדרו.
"אנג'ל -" התחלתי לצעוק והיא קטעה אותי בכך שעמדה מולי מוכנה ליומה הראשון בתיכון.
"לכי תקראי לאחיך התאום ותאיצי את אחיך הגדול" אמרתי והיא גלגלה עיניים אך עשתה כמבוקשי.
ירדתי במדרגות נכנסת למטבח, אני באמת לא מוכנה נפשית לעוד יום בחיים שלי, לעוד יום במציאות שלי.
שמעתי צעדים מאחורי, צעדים כבדים מידי בשביל שיהיו של הילדים, אז כמובן שזה יהיה לא אחר מבעלי האוהב.
"איפה היית אתמול בלילה?" שאלתי בקול חלש, אני באמת לא מעוניינת לבחון את עצביו.
"אני לא חושב שזה עניינך." אמר ועל פי קולו יכולתי לנחש שהוא גלגל את עיניו.
"בכל מקרה, איפה הילדים? זה היום הראשון ללימודים" הוא שאל ואני ניסיתי לא להתפרץ עליו.
"הבנים לא קמים מהמיטה, אנג'ל עכשיו מנסה להעיר אותם" אמרתי באנחה קצרה ולאחר כמה שניות הרגשתי ידיים נכרכות מסביב למותניי.
"היי אם הילדים יהיו בבית ספר ואני עובד שוב ערב, ואת בבית היום מה את אומרת שנבלה קצת?" קולו המחוספס של אנדי נשמע באוזני.
"אני לא התעוררתי בשביל לראות אתכם מזדיינים במטבח" דילן אמר ושנינו קפצנו בבהלה.
"דילן! שפה!" אני אמרתי ואנדי הנהן מנסה לחזק את מילותיי.
"סליחה" הוא מלמל גורם לי לנענע בראשי.
"וויליאם לוקאס בירסאק תגיד לי שאתה לא לבוש רק בבוקסר שעוד 15 דקות אתה אמור להיות בבית הספר" אמרתי בקול סמכותי.
בכנות, להיות הורה זה מתיש.
במיוחד אם אני עושה את כל העבודה, חוץ מהעניין הכספי.
"המורים יתמודדו" הוא אמר בנינוחות, ועל פי חיוכו הבנתי שהוא רק רוצה לבחון את הסבלנות שלי.
"אל תתחצף וויל" אנדי אמר לבנו הבכור, לבן שנולד 7 וחצי חודשים לאחר החתונה שלנו.
"תזכיר לי מי אתה?" וויל שאל, אוי לא.
"מה זה אמור להביע?" אנדי שאל והרים את גבתו, כשהוא הבין שוויליאם לא הולך לענות לו הוא הסתובב אליי.
"עזוב את זה אנדי, תאכלו ארוחת בוקר" אמרתי ועליתי לחדר השינה, וויליאם בהחלט מעמיד אותי בסכנה כרגע.
"אייברי, מה זה היה למטה?" אנדי שאל ואני נאנחתי, איך אני מסבירה לו שהבן הבכור שלו שם לב שהוא לא מתפקד כמו שאבא אמור לתפקד.
"כלום, אנדי הוא התעצבן על זה שצעקתי עליו והוציא את עלייך בהערה צינית לחלוטין" עניתי מקווה שהוא יקנה את זה.
הוא הנהן בהבנה, והחל להתקרב אליי עם חיוך חצוף שהתפרס על פניו.
"בואי בייבי, בואי נבלה" אמר והפיל אותי על המיטה כשהוא מעליי.
"יצאנו" דילן צעק ואני ואנדי צעקנו להם להתראות ובהצלחה.
"עכשיו הבית כולו שלנו" אנדי חייך ואם היה לי את האומץ להגיד לו שאני לא רוצה.
אנדי בחיים לא הרים עליי יד, אבל בהחלט יש לו מזג חם.
"אמא המזדיין הזה יצא כבר?" וויליאם שאל כשהוא נכנס לחדר השינה שלי ושל אנדי.
"מה זה?" אנדי שאל קם מגופי, שיט.
"איך קראת לי?" אנדי שאל והתקרב לוויליאם, לא זה לא קורה עכשיו.
"שמעת" וויליאם ענה לו, אני חושבת שזה הזמן לעצור את זה.
"וויליאם בית ספר עכשיו" אמרתי וויליאם זרק מבט שנאה אחרון לעבר אבא שלו.
"אני אוהב אותך אמא ביי" וויליאם אמר מתקרב נותן לי נשיקה בלחי ויוצא.
ברגע ששמענו את דלת הכניסה נטרקת רק אז אנדי הסתובב אליי.
החיוך שהיה על פניו נעלם ועיניו הפכו לרצחניות.
"תסבירי לי למה לעזאזל הבן שלי קרא לי הרגע מזדיין!" הוא צעק והעיף את המנורה שהייתה על השידה.
"ה-הוא פשוט ח-חושב שא-אתה בוגד בי" אמרתי לא מתכוונת לעבוד עליו הפעם.
"חושב או שאמרת לו?" הוא צרח והפעם העיף את התמונה מהחתונה שלנו, היא התנפצה לרסיסים על הרצפה בדיוק כמו החיים שלי.
"לא אמרתי לו כזה דבר!" אין סיכוי שאגיד לבן שלי שאבא שלו בוגד בי, פשוט וויליאם מספיק חכם כדאי לראות את זה.
" פאקינג שקרנית" הוא אמר ומשך בשיערי מעיף אותי לרצפה.
זה לא קרה הרגע.
"תקומי" הוא צרח ואני מאוד מפחדת לחמם את המזג שלו אף יותר.
קמתי מסדרת שיערי, ומשתדלת לא לבכות בפניו, הוא בעלי אני לא אמורה לפחד ממנו.
"למה אמרת לבן שלי דבר כזה?!" הוא צעק מנחית את ידו על הלחי שלי ועוצמת המכה גרמה לגופי ליפול לרצפה.
אני מאוד מקווה שזה חלום, או יותר נכון סיוט.
הוא משך את שיערי וגרר אותי על הרצפה עד שראשי השתפשף עם העץ של המיטה.
"אנדי די בבקשה" קולי נשבר באמצע ההתחננות שלי ובין רגע, אנדי יצא מהטראנס שהוא היה שקוע בו.
"א-אייברי" הוא גמגם והתקרב אליי אבל אני גררתי את גופי נגד רצפת העץ לפינת החדר והתייפחתי.
"ב-בייבי" הוא לחש ואני קברתי את ראשי בין רגליי שהיו צמודות לחזה שלי.
אחרי כמה שניות של שקט, שמעתי את הדלת החורקת נפתחת ונסגרת וכך גם את דלת הכניסה.
אני לא מאמינה שזה קרה.
אני לא מאמינה שאני נשואה לאנדי.
YOU ARE READING
Divorce - Andy Biersack
Fanfiction"מה לא בסדר איתך?" "מה?" "אתה גורם לי, לאשתך לפחד ממך"
