♛ ♛ 21 Rules to a monster ♛ ♛ >>(Zayn Malik fanfic translated)~hebrew~

Chapter 49 - Final

"לא רוז. בשום פנים ואופן"זאין צועק , ידו עוברת בשיערו בכעס

"אבל למה?מה לא בסדר? אנחנו כבר נשואים"

"כן ,וגם צעירים. אני לא מגדל ילד רוז.אני בשום אופן לא אגדל ילד שאני לא רוצה" זאין צועק

"בסדר , אז בוא ונתגרש ואני אגדל אותו בעצמי" שיערו סומר כשאני אומרת את זה
"לא" הקול שלו רב , אסבל הוא לא צועק עכשיו
"אז מה אתה רוצה שאעשה? זה הבן שלי. וגם שלך. אני לא הולכת להפיל אותו. זה להרוג אותו! זה או שאתה בפנים או בחוץ. אבל הוא יוולד . הוא הבן שלנו. תקלוט את זה" אני נועלת את לסתי בזעם
הוא נאנח
"אני לא מוכן לילד רוז. אני לא יודע איך לעשות את זה" הוא נושף
"גם אני לא חכמולוג. אף ילד לא נולד עם מדריך להורות. זה לא שולחן להרכבה מאיקאה או מה שהוא " ההומור הציני שלי התדרדר
"אני יודע , אבל אני לא מסוגל..לא מסוגל לחשוב עליו גודל יחד איתנו. הוא אהיה בסכנה תמידית רוז ואני הסיבה לזה" עכשיו הבנתי שהריב לא היה על מה שחשבתי שהוא
"אתה תהיה אבא מצוין , אנחנו נהיה הורים מגוננים ואנחנו נדאג לביטחון שלו. עשית את זה איתי וזה אהיה בסדר. אל תחמיר עם עצמך" אני מחבקת אותו
ובמשך החודש הראשון יש ביננו מעט נתק..עד שאני מתחילה להעיר אותו בלילה למאכלים מוזרים והוא מתלונן כל בוקר , אנחנו מתבדחים , והוא מתחיל לפתח חיבה לבטן הקטנטנה שלי שמתנפחת לאט.
ברגע שאנחנו כבר יודעים שזה בן , כמו שחשבתי – הוא רץ לקנות בגדים קטנטנים.
המון.
וגם אליהם הוא מפתח חיבה.
וזה נותן לי מעט נחת בין הקאה ,עצב , שמחה , חרפון או כל דבר שקורה לי כתוצאה מההורמונים המשתוללים שלי.
אף אחד לא התבדח כשהוא אמר שהריון זה מוזר.
אני רגע בוכה ואז פתאום צוחקת. רגע עייפה ואז מלאת אנרגיה. רגע מקיאה ואז פתאום כל כך רעבה שאני טוחנת כל דבר שעומד בדרכי.
התחלתי לאהוב דברים ששנאתי לפני. כמו ברוקולי וקישואים ואפילו כבד אווז וכאלה..
הייתי מוזרה.
ממש מוזרה.
בחודש השביעי הוא כבר היה בלתי נסבל.
הוא דיבר כל היום על כמה שהוא מחכה לראות אוו ושהוא מקווה שהוא יקבל את העיניים שלי וכל מיני.
זה היה חמוד. אבל הוא פשוט לא הפסיק לדבר על זה. ושמחתי שהוא לפחות מדבר בעד ולא מתנגד לרעיון בכל מקרה..
ואז הגיע החודש התשיעי.
והגב שלי כבר נשבר.הבטן שלי הייתה ענקית והכאיבה לי.
הייתי מותשת והכל כאב לי כבר. אבל הייתי שמחה.
השובב הקטן והתחיל לבעוט בי בשעות קבועות ולמרות זה כאב מעט זה היה מצחיק. אהבתי את זה.
ואז הגיע יום הלידה. ושנינו לא היינו מוכנים.
נסענו לבית החולים במהירות האפשרית ודאגו ל לחדר חירום.
לקח לי מה שהוא כמו שעה עד שהצלחתי סוף סוף להוציא אותו. אלוהים , זה הדבר הכי ספורטיבי שאי פעם עשיתי. עם כל הלנשום וללחוץ וההליכות הקבועות במשך תשעת החודשים האלה (הרופאה אמרה לי שזה תורם להריון) אלוהים. הייתי כל כך שמחה לשמוע את הבכי של הקטן.
וזאין נכנס בדיוק אחרי שנשמע הצליל הראשון של הבכי.
הוא ישב בכניסה לחדר כי לא רציתי שיראה אותי מזיעה וצועקת.
אבל הוא שמע
קול מרגיז הציק לי במחשבות.כן , הוא שמע. כי הוא לא הלך לקפיטריה כמו שבקשתי ממנו. אבל וא עקשן מידי. לא ציפיתי שהוא יסכים בכלל לצאת החוצה.
התינוק שלי נעטף במהירות בשמיכות.
וזאין מיהר להחזיק אותו בין ידיו.
"הוא קיבל את העיניים שלך" הוא לוחש ומסתכל על הפעוט היפיפה.
אני מחייכת
"תביא לי לראות את הילד שלי" הקול שלי הוא לחישה תשושה. וברגע שהילד בין ידי אני מתחילה לבכות.
מחכה לו דרך קשה וארוכה עם הורים כמונו.
ולנו מחכה חוויה איתו.
עם הילד המקשים עם העיניים הירוקות שבמפתיע בוהה בי ולא בוכה כל כך הרבה כמו תינוקות אחרים במחלקה.
אני מחייכת אליו.אני כבר רואה כמה הוא מיוחד.
העור שלו כהה כמו של בעלי , ויד לו את המבט שלו. אבל צבע העיניים והשפתיים הם שלי.
הוא הילד הכי יפה שראיתי.
והוא שלי
"אתה מבין שרצית לוותר על אוצר כזה לפני 9 חודשים בערך?" זאין מסתכל עליו ונאנח
"אני צריך להקשיב לך יותר" הו יופי. עכשיו הוא מבין את זה. אני מקווה שזה לא ישכח כל כך מהר.
"כן אתה כן" אני מחייכת בעיפות
"תני לי אותו , לכי לישון..עברו עליך כמה חודשים לא קלים " הוא מחייך ואני מחזירה חיוך.
וואו. האיש שהכי שנאתי בחיים יושב פה ליידי על הכורסה עם התינוק המשתוף שלנו בין ידיו ומחייך אליו , מלטף ומנשק אותו. ועכשיו הוא אהבת חי , הבעל שלי , והאבא של הילד המקסים שלי.
כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות בחיים. כולנו כבני אדם נכשלים ובוכים וננטשים , נשברים ואוספים את החתיכות אחר כך.
יש לכולנו עליות ומורדות. אבל יש לנו גם אפשרות לבחור מה לעשות כשקשה.
אפשר לוותר או להילחם.
ואני נלחמתי.
נלחמתי מול 21 החוקים של המפלצת.
ובסוף אני נצחתי.
אני...והטוב שבזאין.

ועם הסיום , אני רוצה להודיע הודעה עצובה :
הרבה ילדות כבר ראו שמחקתי את הסיפור של קולט וג'ייד והכל ושאלו אותי למה..אמרתי שאני אענה ובסוף לא יצא לי..
אז הינה : אני עונה :
בתום הסיפורים צ'אבי לאבר וטראסט החלטתי לפרוש(אדיקטד יתפרסם כבר מהיום - בשם המשתמש 14O699)
אני עובדת בתל אביב על קמפיינים ודברים ואני עולה לי'א וזאת שנה עמוסה.
אני לא אוכל להתמודד עם העומס.
מצטערת.. כל כך אהבתי לכתוב לכן.. אבל לכל דבר יש התחלה וסוף.
תודה לכן

ומקווה שנהנתן מהפרק האחרן של 21 חוקים