והנה הסתיימה לה ההפסקה שלי, השקט נעלם והחופש שהייתי זקוקה לו ביותר הסתיים.
תם החופש הגדול, ועכשיו אני נאלצת לחזור ללימודים.
לצערי אני עולה לכיתה יא׳.
השעה 7 בבוקר, ואני מנסה למשוך את הזמן כמה שיותר, כדי לא להגיע לרגע הזה שבו אני אצטרך לפגוש את כולם.
ראיין נכנס לחדרי, ומסתכל עליי בהפתעה. ״קדימה סול, תקימי את התחת השמן שלך ותתארגני ליום הלימודים הראשון שלך השנה, איך את לא מתרגשת?״ שואל ראיין.
אני מתרגשת, התרגשות עצומה, אני הולכת לפגוש שוב את כל מי שהתעלל בי בשנה שעברה, איזה כיף!
״בסדר אני קמה״ אני ממלמלת, וקמה מהמיטה באכזבה.
אני עוקפת את ראיין לחדר האמבטיה, ונכנסת להתקלח.
אני מורידה את הפיג׳מה הארוכה שלי, שמסתירה לי את כל הסימנים על הידיים.
אני נועלת את הדלת בחרדה, לעולם אני לא אתן לאף אחד לגלות את זה. אני יודעת שאם זה יקרה, יטיפו לי להפסיק. אבל זה הגוף שלי ואין שום סיכוי שאני אפסיק.
אני אוהבת את זה, אני אוהבת לראות את הדם האדום שבורח מגופי כאשר אני חותכת את היד, אני אוהבת לראות את הסימנים שנוצרו בגופי, אני אוהבת להתעסק בסימנים החיצוניים, מאשר להתעסק בסימנים היותר קשים, שהם הסימנים הפנימיים.
זה עוזר לי להכחיש את הכל.
אני מורידה את שאר הבגדים שלי, לפני מתגלים סימנים כחולים על הבטן, שעוד לא נעלמו מכל המכות ששון, ניק וסאם הביאו לי.
אני נכנסת למקלחת לאט לאט, מתעלמת מכל הגועל שאני רואה במראה, אני מתקלחת בזריזות ונעטפת במגבת.
אני מצחצחת את שיני לכל אורכן, ומסרקת את שיערי.
אני לובשת חולצה לבנה קצרה, ושמה כמות גדולה של צמידים בשתי הידיים, שיסתירו את החתכים.
אני לובשת מכנס ג׳ינס קצר, למזלי סימני המכות נעלמו בחופשת הקיץ, ואני יכולה ללבוש מכנסיים קצרים, לפחות לעת עתה.
״סול תזדרזי אנחנו כבר חייבים לצאת״ ראיין צועק לי מחוץ למקלחת ואני מקשיבה לו ומזדרזת.
אני לובשת אולסטאר בצבע בורדו, ואוספת את שיערי לצמה מרושלת.
אני מניחה על פני מעט איפור, הרי אין צורך בהרבה איפור משום שבכל מקרה כולם שונאים אותי, כולם קוראים לי מכוערת והרי ברור שהאיפור לא יסתיר את הפרצוף הארור שלי.
אני מניחה שכבה דקה של סומק על עצמות הלחיים שלי, ומורחת על הריסים שלי מסקרה.
אני יוצאת למטבח, ומודיעה לראיין שאפשר לצאת לבית ספר.
״סול, את לא רוצה לאכול משהו?״ שואל ראיין.
״לא, אני לא ממש רעבה״ אני אומרת
״סול בבקשה, דיברנו על זה ואת צריכה לאכול, את הרזת יותר מידי בחופש הזה״ אומר ראיין
אני מסתכלת עליו במבט חטוף ולוקחת את הסנדוויץ׳ שאבא הכין לי ומכניסה לתיק.
״אני יאכל בבית ספר, אנחנו ממהרים אפשר לצאת כבר ראיין?״ אני אומרת בקול מעט כעוס.
ראיין הסתכל עליי מרוצה, פתח את הדלת ויצא, אני יצאתי מיד אחריו.
YOU ARE READING
My secret
Romanceהחתכים על הידיים שלי מסגירים את מי שאני, סימני המכות על גופי מסגירים את מה שאני עוברת בכל יום, והחיוך שאני מחייכת כל יום לא מסגיר כלום, הוא פשוט לא אמיתי. סול- ילדה בת 16 וחצי עם נטיות אובדניות שחווה בריונות בכל יום בחיה. היא גרה עם אחיה ואביה, ולומ...
