פניי מחווירות לנוכח מה שאני רואה, אני מיד מתקשרת לראיין אך שוב לצערי הוא לא עונה, ציפיתי לכך אך בכל זאת אני מנסה שוב ושוב וראיין לא עונה, אני מתרגזת ומחליטה עם עצמי שלא אחפש אותו יותר. בלית ברירה אני מחייגת לטום עם דמעות בעיניי ומקווה שאולי יענה לפלאפון אחרי מה שקרה בנינו.
לאחר כמה צלצולים קצרים טום עונה,
"סול אני עסוק, זה דח.." שואל טום שלא מספיק לסיים את המשפט לפני שאני עונה במהרה "כן!"
"את בוכה?" שואל טום שהיה מופתע מקולי המתוח
"כן... לא" אני אומרת ומתחרטת מיד, אני כל כך מבולבלת ולא יודעת אפילו מה להגיד.
"טום אני כאן בבית החולים, אני רואה במו עיניי את אבי שכרגע נמצא עם ילד אחר" אני אומרת
"סול, אני לא יכול לבוא, תנסי להסתדר, את בטוחה שזה ממש דחוף? אני פשוט לא יכול לדבר עכשיו" אומר טום בקול אדיש שגורם לי ליותר מתח ועצבנות
"במה אתה פאקינג כל כך עסוק שזה לא כזה דחוף בשבילך?" אני שואלת בכעס
"אני פשוט.. א.. אני עסוק סול מצטער"
"לעזאזל, אני שואלת שוב, במה אתה עסוק?" אני כמעט וצועקת ומקווה שאבי לא יבחין בי
"אני פשוט... אני נמצא עם חברה שלי כרגע סול, אני כל כך מצטער" אומר טום בקול מלא צער
"סול אני אוהב אותך ואוהב אותך לעד, אבל לא הצלחתי להתמודד עם כל זה" אומר טום שגורם לדמעות שלי להשתחרר מעיני סופית, אני מבחינה באמבר שקולטת אותי מרחוק ומתקרבת לעברי.
"טום, 'כל זה', הדבר הזה שאתה לא יכול להתמודד איתו הוא בעצם אני, ואם אתה לא יכול להתמודד איתי, אז שיהיה לך הצלחה ואושר עם החברה החדשה והבריאה נפשית שלך, אני מקווה שאתה באמת אוהב אותה ושאיתה אולי תצליח להתמודד" אני אומרת בהמון אכזבה.
"אני אהבתי אותך סול, תאמיני לי שאהבתי אותך" אומר טום
"אתה לא עסוק טום? מפני שכרגע אני כן" אני אומרת ומנתקת את השיחה במהרה מבלי לשמוע שום דבר נוסף.
הוא אהב אותי? הוא רק אהב אותי, וזה פשוט עבר לו ברגע אחד שבו קצת היינו מרוחקים.
אמבר כבר מגיעה ומתיישבת ליידי
"תני לי לנחש, יש לו חברה?" אומרת אמבר עם פרצוף דואג ומאוכזב
אני נאנחת ומהנהנת בראשי
"אני רק רוצה ללכת מפה" אני אומרת ואמבר מהנהנת בחיוב בלית ברירה. "אמבר בכל מקרה החברים שלך מדהימים, אני אבוא לפה שוב אני בטוחה" אני אומרת ומייבשת את הדמעות שנשארו על פני.
"אני באה איתך" אומרת אמבר
אני מהנהנת ואנחנו מתקדמות לכיוון החדר
כשאנחנו עומדות לצאת מהדלת חזרה לבית החולים הריק והמשעמם אני עוצרת לרגע ומסתכלת לאחור לכיוון אבי.
"חכי לי פה אמבר, אני צריכה לעשות משהו"
אני מתהלכת לכיוון אבי, ונעמדת מולו, אבי מסתכל עלי בהלם מוחלט
אני מגלגלת את עיני ונושמת נשימה עמוקה
"לואי" אני אומרת ונושמת נשימה נוספת "אני לצערי עדיין זוכרת שקוראים לך לואי" אני אומרת ואבי מסתכל עלי בהלם מוחלט מבלי לומר דבר
"אני וראיין בסדר, תודה ששאלת"
אני אומרת, לאחר כמה שניות שבהן סוררת רק שתיקה בנינו, "אתה הבן שלו?" אני שואלת את הילד שהיה איתו והילד מהנהן ספק מתבייש ספק מפחד
"אני סול" אני אומרת ונותנת לו את ידי ללחיצת יד והילד מעט מהסס אך לבסוף לוחץ את ידי
"אתה רוצה לספר לו מי אני לואי?" אני שואלת והילד מסתכל בסקרנות על אביו
YOU ARE READING
My secret
Romansaהחתכים על הידיים שלי מסגירים את מי שאני, סימני המכות על גופי מסגירים את מה שאני עוברת בכל יום, והחיוך שאני מחייכת כל יום לא מסגיר כלום, הוא פשוט לא אמיתי. סול- ילדה בת 16 וחצי עם נטיות אובדניות שחווה בריונות בכל יום בחיה. היא גרה עם אחיה ואביה, ולומ...
