האהבה ששינתה את הכל

פרק 1- שפה ובכי

'החיים תמיד לימדו אותי להבין דברים, ללמוד מטעויות, להבין מה זה אהבה וכאב לראות ובעיקר להרגיש כמה רוצים ואוהבים אותך, כמה קשה לכם בילדיו שהוא האוויר לנשימה, ורק רוצים את המחווה הקטנה של חיבוק, נשיקה או מילות אהבה אבל אצלי הכל קפאה... וזה מה שבאמת קורה לי עכשיו, כי האהבה שינתה את הכל '
*****
קמתי לבוקר שגרתי לובש את החליפה שלי ומהדק את העניבה כמו בכל בוקר, עברתי במסדרון לכיוון החדר ליד ליאם ואמי ישנו להם. התקרבתי לאמי וניגשתי אליה "אם קומי מתחיל בית ספר היום" אמרתי לעברה ונישקתי לקודקוד ראשה, היא נמתחה וקמה מחייכת וקופצת כמו תמיד "בוקר טוב פא" אמרה לי ונישקה ללחי "לכי להתארגן אני העיר את ליאם" אמרתי מלטף את פניה והיא ישר קמה ממיטתה קופצנית והלכה לחדר האמבט. התקרבתי למיטה מימול לוקח כרית וזורק בשובבות בצורה חלקה ולא חזקה לפרצופו של ליאם "בוקר טוב ליאם בית ספר היום" אני אומר לו בקול גבוה וסמכותי כשהוא מפהק ומצחקק לעברי "אני קם, קם" הוא אומר ואני מחייך לעברו מלטף את ראשו בשובבות והוא הולך לדרכו. אני מתקדם לעבר הסלון כשספל חם של קפה בידי ואני מכין שני כריכים, רואה את אמי יורדת ומתקרבת לידי כשילקוטה בידה, שני עגיליה הקטנים מנצנצים באוזניה ושרשרת בצורת לב שחרוט בה 'פרי אהבתנו' נח על צווארה. אני מכניס לטיק שלה את הכריך וגם לטיקו של ליאם שירד כמה דקות אחריה. שניהם מתישבים על האי במטבח כשהם אוכלים חביתה ושוקו קר לבוקר, ואני מתישב ממולם מחייך בשקט כשהם מדברים בינהם על בית הספר. "אתם מתרגשים אני רואה" אמרתי לעברם כשמבטם מופנה אלי"מאוד פאפי" אמי עונה לי "כן פא" עונה גם ליאם. אני קם על רגליי ומניח את הכוס בכיור. "נזוז קטנים שלי" אני אומר לעברם כשהם מהנהנים ויורדים מהכיסאות הגבוהים. שני הטיקים שלהם בידי ואני פותח את דלת הנהג כשהם מתיישבים מאחור מתחגרים. אני מדליק את הרדיו כששיר רענן לבוקר מתנגן, אני מתניעה ומתחיל בנסיעה לבית הספר שלהם שבו גם אני למדתי 'בית ספר גורדון'... שקט קטן השתרר באוטו, "פא אנחנו נראה את מא היום?" היא שאלה בקולה העדין והשקט שלה כשליבי מאיץ טיפה "אם את רוצה פרינססה אז כן" אני אומר לה כשאני מסתכל במראה כשהיא מחייכת וליאם שותק. עצרתי מול בית הספר מברך אותם להצליח להשקיע ושיקירו חברים ונותן לכל אחד נשיקה לראשו ומשחרר אותם כששניהם רצים פנימה מצחקקים להם.
התחלתי לנסוע לבניין העסקים שלי, אני מנהל חברת עורכי דין מוצלחת בעיר. אני מתישב לי במשרד ומעיין בכמה דוחות וענייני לקוחות חשובים. אני פותח את המחשב ומהרהר לי חושב אם להקשר או לא לבסוף אני ממבין שזה מיותר, אני יודע שזה הנשמע נדוש כמו שחושבים אבל רציתי להירגע לדעת שהכל בסדר.
היום שלי עובר יחסית מהר מסיים לבדוק כמה דוחות חשובים וטלפונים למינהם. אני יוצא מהמשרד אומר שלום לחברי ויוצא לרכב החוצה יודע שאני צריך לאסוף את התאומים. ואני לרגע נזכר בזיכרון ישן...
**פלאשבק**
"את באה אמילה או שאני הולך" אמרתי לה והסתכלתי אליה, היא כל כך יפה "אתה בטוח להפסיק אם כל זה ולהתנהג כמו בן אדם?" היא שואלת או יותר נכון אומרת וחיוך קטן מתבצבץ לה אל הפנים. "אני לא מתנהג כמו בן אדם?" אמרתי ושאלתי והיא גיחכה לה "יופי מקס, מאוד בוגר" היא אומרת לי ופותחת את דלת הרכב, אני מצחקק קצת והיא מסמיקה שערה הארוך המתולתל בצבע שתני-זהוב נופל ועובר את כתפיה ועינייה בצבע מים צלולים כמו תורקיז מסתכלות אלי והבוסם המתקתק שלה נכנס לאפי "אני מאוד בוגר" אני אומר לעברה והיא מצחקקת כשאני נוסע בסערה.
*****
זכרונות הישנים איתה חוזרים כמו סרט נע ואני מבין שכדי לי לנסוע לתאומים. אני חונה מול בית סיפרם כשהם רצים לעברי בשמחה מחבק את שניהם לעברי ומהרים אותם לחיכי. לבסוף הורדתי אותם כשהם עוד צוחקים "איך היה היום צ'יקיטוס?" אני שואל אותם "ביין" הם עונים לי ביחד ואני תופס בידיהם והם מתישבים ברכב. הנסיעה עברה רגוע עד שליאם התחיל לדבר "פא אתה לא מבין הכרתי חברים ולאחד היה אבירון גדול, הוא הראה לי" אמר מצחקק ואני חייכתי לעברו. "איבוס פרינססה?" אני שואל את אמי במבט רך כל כך "פגשתי כמה בנות נחמדות פאפא" היא אומרת וחיוכי עוד מרוח על פני... אני חונה אחרי זמן קצר מול הבית חולים מודע לכך שאני לחוץ ולא אוהב בתי חולים ליאם ואמי יורדים לידי כל אחד תופס ביד אחרת שלי ושניהם מסתכלים בחשש ובעצב. אני נכנס איתם כשרוח קרה ורעה של בית החולים נכנס לאפי וגופי מצטמרר. התקדמתי לקבלה כשהתאומים תופסים חזק בידי "חדרה של אמיליה לורנס פתוח לאורחים" אני שואל כמו בכל יום כשאני באה לכן כהרגל "כן החדר פתוח" אחראית הקבלה אומרת ומרימה מבט לעברי אני מהנהן בהבנה ומתקדם אם התאומים למעלית 'קומה 3 חדר 115' אני משנן בראשי, לבסוף יצאנו מהמעלית מתקדמים בקצב מהיר לחדרה, ליאם פותח את הדלת ואני נושם לרווחה מודע לכל יום ללחץ במצבה שלא השתנה במשך השנה. אני לוקח כיסא ומתישב אליו כשליאם מתישב על קצה המיטה ואמי אלי. אני מחזיק בידה הקרה יודע שהיא רדומה ואם בנס תתעורר. אמי קמה מרגלי ומתקררבת למיטתה. 'היא חיוורת כסייד אבל עוד מלאה חיים' אני מסתכל אליה אל אישתי הרדומה. אמי מנשקת ללחיה ומסתכלת אליה בהערצה "מאמא פורפבור תתעוררי" היא אומרת לה מתאפקת לא לבכות, אני נותן לה את החופש לדבר איתה זאת אמא שלה אהבתי הכי גדולה ששוכבת רדומה בלי קול ובלי מענה כבר שנה שלמה בגלל טעות קטנה שלי "מאמא תתעוררי" ליאם מעלה את קולו כששניהם בוכים בשקט לבסוף אני מחבק את שניהם אלי יודע כמה קשה להם ומניח על הכיסא שלי ואני מתקרב אליה "מיאמור" אני מסתכל ומבין שאני רוצה שהיא תתעורר...
*****
סיפור חדש מהניילון הקודם בשיפוצים רבים מקווה שתתחילו לקרוא ולהנות אם הסיפורים שלי אפילו שהם שונים תודה לאלה שצפו מקווה ליותר צופים וכוכבים בקרוב XD באהבה *דובדבן*