H. Styles // My Fake Brother

part 4

לא הבנתי איך זיהיתי את הפרצוף של הארי אם הייתי רק בת שנה בפעם האחרונה שראיתי אותו... הכל מוזר לי בראש, למרות שהתחלתי להבין...
"רגע, אני צריכה ללכת להיפרד מכולם... ולהגיד ביי למנהלת ולשומר בכניסה, למנקה ולאב הבית. אה כן וצריך לכתוב הכל בדלפק של הכניסה כדי ש..."
"-ג׳ניפר! הכל בסדר, אני מבטיחה. נעשה הכל כמו שצריך וידוע לי על הרישומים. הזמן שאמלא את הטפסים, את יכולה לגשת להיפרד מכולם" אן אמרה לי בחיוך. זאת אומרת... אמא... היא נורא נחמדה... אני מקווה שדברים יתחילו לעבוד סוף סוף בחיים שלי...

החלטתי לשבת בחלק האחורי של האוטו המפואר והשחור של אן והארולד ישב ליידי. הרגשתי בנוח להניח את ראשי על כתפו הרכה והשרירית אך לא עצמתי את עיני לשנייה.
"הארולד?"
"כן?"
"אתה יכול לספר לי משהו? כל דבר... משהו שאתה זוכר ממני?" שאלתי בעודי שוכבת על כתפו .
"הייתי רק בן שלוש אבל לא ייצא לי מהראש שתמיד היית קוראת לי האזי או האזולד כי לא הצלחת להגות את האות ר' כמו שצריך"
חייכתי את החיוך הכי אמיתי שהיה לי ב 17 שנים האחרונות.
הוא שם לב לכך והניח את ראשו על ראשי והחזיק את ידו ביידי.

"רק רגע! הוא קפץ וכך גם אני. מה התאריך היום?" הוא שאל בהתלהבות.
"17.4... למה?" עניתי ושמתי לב שאן מחייכת.
"הייתה לך יום הולדת השבוע!!" הוא צעק בהתרגשות וזה היה ממש חמוד :)
רגע... הוא זכר!!!!! "אתם... אתם זכרתם?" שאלתי בבלבול...
"16 שנים מאז התאונה... הילדה שלי בת 17" היא אמרה ואני חושבת ששמעתי צפצוף קליל של בכי
"16 שנים וארבעה ימים אבל מי סופר..." האז אמר בחיוך.

כרגע קראתי לו האז... אני חושבת שזיכרונות מתחילים לעלות לראשי לאט לאט...

אן החנתה את האוטו בחנייה המיועדת לו לייד הבית הענק והמהמם שעומד ממש מולי!!
יצאתי מהאוטו בהתרגשות והאזי ממש אחריי. הבטתי בבית במשך כחמש שניות וחייכתי. המשכתי להתקדם ופתאום הרגשתי סחרחורת נוראית ונפלתי אחורה, היישר לזרועותיו של הארולד.

מולי עמד בית. שחור. קודר. ממש כמו בסרטים. שמעתי צרחות שמגיעות מבפנים, דבריי זכוכית נשברים ובכי של ילדה. עצמתי את עיניי מהפחד, אך מייד כשפקחתי אותן ראיתי בית שונה. בית אמיתי, חם ואוהב. שמעתי קולות צחוק של משפחה שמחה ואוהבת.

"ג׳ניפר בבקשה!!" פקחתי את עיני לקולו המתחנן של הארי.
הבית ההוא... האמיתי... זה זה. אבל השחור... זה סימן לנקמה? או שלא שכחו אותי? או שאולי זה השאיר בי חותם שחור בלב.
שמתי לב לדמעות שנופלות מעיני בלי הפסקה.
"ג׳ני! אני כאן! את בטוחה- הכל בסדר!"
"הוא היה גדול ומפחיד ושמעתי את עצמי... אני חושבת שזאת הייתה אני... הזכוכיות עפו באוויר ו.." המשכתי לבכות ולא הצלחתי לצאת מזה. בחיים לא קרה לי כזה דבר.
"ששש... אני איתך. הכל בסדר. אני שומר עלייך"
הבכי שלי נהייה שקט יותר גופי הפסיק לרעוד ולזוז, פשוט נתתי להארי להחזיק אותי ולתת לי ביטחון. אני לא יודעת מה קורה לי. אני נשברת.

נקודת מבט של הארי::

אני כל כך שמח שג׳ניפר חזרה... אבל... משהו קרה במהלך השנים האלה. אני חושב, אני בטוח, שג׳ניפר יותר חזקה מזה. עד שהיא תחזור לעצמה, אני אוודא שהיא בטוחה. תמיד.
נתתי למחשבות שלי לסחוף אותי, כמו שאני תמיד עושה לפניי שינה. חשבתי על ג׳ניפר... איך חיבקתי אותה באוטו, איך אני מתענג להריח אותה ולדעת שהיא לא עוזבת אותי שוב. כיף לי לדעת שאני זה ששם בשבילה. אני מי שהיא צריכה. היא נמצאת בחדר רחוק ממני... אני תוהה על מה היא חושבת... אני צריך ללכת אליה עכשיו?
משהו לפתע עצר את מחשבותיי. צרחה. היא צורחת. קמתי מייד מהמיטה רץ לחדרה ורואה אותה, עדיין ישנה, צועקת.
"בבקשה! לא!" היא צרחה. היא הזיעה וזזה בלי סוף. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.