אמת או חובה- גרסת החצויים

פרק 6

הייזל

אני מניחה לא נתנו לי את המשימות הכי נוראיות.
פרסי חסר חולצה, הקפיצה של ניקו לאגם...
כן, די מביך.
מיהרתי לקצה של המזח בריצה ורכנתי על ברכיי.
"ניקו, אתה בסדר?" שאלתי בדאגה. כמעט קיבלתי התקף לב אחרי שהוא לא עלה ישר לפני המים.
הוא לא סיפר לי אם הוא יודע לשחות או לא. אל תביטו עליי ככה, כאילו כול אחד אמור לדעת לשחות.
אני לא יודעת!
הוא רטן ונאחז בעמוד של המזח. "כן, אני בסדר."
"גם אני בסדר, תודה ששאלתם." אמרה לוסי. או לייסי? עדיין לא קלטתי את השם שלה.
החברים שלה מיהרו לעמוד לצידי ולמשוך אותה החוצה.
הושטתי יד לאחי ובוא נעזר בה כדי לטפס למזח. "יאללה," אמר פרסי. "חוזרים לשחק? כי אני רוצה לחזור ללבוש חולצה."

חזרנו לשבת מסביב לבקבוק.
ניקו, בגדיו עדיין דבוקים לגבו וכולו מטפטף, סובב אותו.
יכולתי לזהות איך הוא מסתכל על ריינה. הוא רוצה לנקום בה.
כן, טוב, דא. הוא אמר זאת בקול רם.
הבקבוק נעצר על פרסי ואנבת'.
פרסי לבש חזרה את החולצה שלו.
"אמת או חובה?" שאל אותה אחרי כן.
"אמת."
"מה השיחה הכי מביכה שהייתה לך ועם מי היא הייתה?"
היא בהתה כמה שניות באוויר וחייכה. "יואו, זה היה ממזמן, אבל שום דבר לא יהיה מביך יותר מזה. הייתי בת 13, ותאליה עשתה לי את 'השיחה'. רק שהיא סופר פמיניסטית, אז זה היה אפילו יותר מוזר."
חוץ ממני ומפרנק, כולם צחקו.
פרנק רק עשה פרצוף.
אבל לא הבנתי לגמרי. "אמ.. 'השיחה'?"
פרסי התנדב לענות. "את יודעת... כשאימא ואבא אוהבים מאוד אחד השני..."
ג'ייסון גיחך. "מלמדים משהו אחר במחנה יופיטר."
פייפר צחקה. "מלמדים שם חינוך מיני?"
"מעבירים לחניכים בסביבות גיל 12 את השיעור הזה."
הרגשתי שאני מתחילה להסמיק. לשנות נושא! לשנות נושא!
"פרנק..." מלמלתי.
"אנשים, בואו נפסיק את הדיון הזה ונמשיך לשחק," הוא הפך להיות הפראיטור של מחנה יופיטר. קשוח, מצווה.
אבל בשנייה שאחז בידי וחייך אליי הוא נראה כמו דובון פנדה.
אפשר להגיד שהוא החבר הכי טוב שיש?
פרסי גילגל את עיניו. "בסדר, יא הורג שמחות."
אנבת' סובבה את הבקבוק.
זה נעצר שוב על פרסי.
"איי אם און פייר." אמר פרסי והניף את ידיו באויר.
ועל ריינה.
"אמת או חובה?" חיוך עלה על פניו.
"אמת."
"יואו, את ואנבת' שתי פחדניות." היא זכה משתיהן למבטים רצחניים.
"בואו נראה... אם הייתה לך, מה הייתה הנשיקה הראשונה שלך ועם מי?"
מסיבה כולשהי שלא הבנתי, ג'ייסון צחק צחוק חנוק וטמן את ראשו ברגליו כדי להסתיר את החיוך שלו.
ריינה הביטה בו בצמצום עיניים. "תסתום גרייס. חובה."
"חובה עלייך לענות על השאלה."
יכולתי לשמוע אותה ממלמלת קללה בלטינית. משהו בסגנון של 'יא בן של כלב שאול'.
"זה חוקי?" היא שאלה את פייפר.
פייפר הנהנה. אבל ידעתי שהיא משוחדת.
יש ביניהן מן חברות-אויבות מצחיקה כזאת. ידענו שהן יקבלו כול אתגר שהשנייה תתן כדי להוכיח שהיא יותר טובה.
"אוקיי... הנשיקה הראשונה שלי... לפני הכול, אני רוצה להדגיש שאני ממש לא יזמתי אותה וממש לא נהנתי ממנה- תסתום כבר גרייס.-"
ג'ייסון ממש נראה כאילו הוא עומד לבכות מרוב צחוק.
"הייתי בת 13 בערך, חצי שנה אחרי שהצטרפתי למחנה. אחרי המסע חיפושים הראשון שלי, חצויים התחילו ללכת אחריי, להקשיב לי, להסכים עם הרעיונות שלי. כאילו פתאום נוצרה לי פמלייה.
בקוהורטה שלי היה בחור שגם לו היו כמה פמליות, והוא התחיל לגלות בי 'עניין', בגלל שכבר אז הייתה לי מן יכולת מנהיגות.
אז... הוא התחיל לדבר איתי בידידות ולהגיד שממש מתאים לי להיות קונסולית וכול זה... אבל ידעתי שהוא רק רוצה שאצטרף לפמליה שלו. אחרי כמה זמן, הוא הבין שאני לא שמה על המחמאות שלו, אז הוא התחיל איתי...
הוא רצה שיחשבו שאנחנו ביחד, אז באיזה יום שהיה לכול הלגיון אירוע... הוא נישק אותי מול כול המחנה."
ניסיתי לקשר בין התחלת המשפט לסוף הסיפור. ריינה ממש הדגישה שהיא לא רצתה את הנשיקה.
אנבת' רכנה קדימה. "ומה עשית?"
"אה... הכנסתי לו אגרוף לפנים ובטעות שברתי לו את האף."
עשיתי את החישוב. היא הייתה בערך בגיל שלי כשנישקו אותה בפעם הראשונה. עדיין, לא הבנתי מאיפה כול ההירתעות.
פייפר בחנה את הפנים שלה ואחר כך את דמעות הצחוק של ג'ייסון. "אין מצב," אמרה כאילו קלטה.
ריינה הנהנה בפנים קפואות. "נכון מאוד."
פרנק אמר את מה שכול כך רציתי לשאול. "על מי אתן מדברות??"
פייפר הצטרפה לג'ייסון והתחילה לבכות מרוב החנקת צחוק. בנימה מוזיפת שאלה. "כן, מי זה בדיוק?"
היא שילבה ידיים וניסתה לשמור על פנים ניטרליות.
"אוקטביאנוס."
לא ידעתי אם אני יותר משועשעת, נגעלת, מרחמת או מבינה.
"זה קצת מסביר למה אתם שנאתם אחד את השני כול כך," הנהנתי לעברה בזמן שכולם התגלגלו מצחוק. אני מניחה שלא נשמעתי ברגע הזה סימפתית.
"אוי, תשבי בשקט, לבסק."
היא סובבה את הבקבוק. "אם זה יוצא מהמעגל הזה, אני אכאיב אישית לכול אחד מכם ואדאג לכך שתצטערו שנולדתם."
אני באמת יכולה לדמיין אותה עושה את זה.
כלומר- גורמת לכולנו להצטער על היום שבו נולדנו. לא מנשקת את...
איכס, אני לא יכולה להשלים את המשפט.
הוא נעצר על ג'ייסון ופרנק.
"אמת או חובה?" שאל ג'ייסון.
"חובה."
הוא שפשף קצת את הסנטר שלו במחשבה וקם על רגליו. "שמעת פעם על קלאריס? המדריכה של ביתן ארס?"
"כן..." אמר פרנק.
"חובה עלייך לקרוא לה ולהביא אותה לביתן ארס. "
"זהו?" הוא שאל.
ג'ייסון הנהן.
הוא נראה מלא הקלה. "טוב, אני אלך לחפש אותה."
הוא נעמד על רגליו והתרחק מהם.
"אוקיי, מה המלכודת?" שאלה פייפר.
הוא אסף במלוא ידיו בקבוקי קולה מלאים עד הסוף. "תקחו כמה בקבוקים שאתם יכולים."
בעיניו של פרסי נדלק ניצוץ הבנה. "אני ארוץ להביא את המנטוס."

"תסביר," ציוותה אנבת'.
רצנו לביתן 8 דקה  אחרי שפרנק הלך.
נעשתי חשדנית יותר ויותר ככול שהבנים נראו יותר נקמניים.
"לפני כמה ימים פרסי ואני נלחמנו אחד בשני בזירת לחימה בחרב. התאמנו על מהלכים שונים וטקטיקות מקוריות. קלאריס וכמה אחים שלה אמרו לנו לטוס מהזירה כי הם רצו להתאמן. התחלנו לריב ואז השתמשנו בכוחות שלנו כדי להעיף אותם משם.  בערב כשהלכנו להתקלח הם החליטו לנקום בנו."
נעשתי סקרנית. "מה הם עשו?"
פרסי נופף בידו כאילו זה לא חשוב. "הם חיברנו את צנרת המים החמים לצנרת הביוב. הרחנו כמו רקב מפלצות."
ג'ייסון פתח את כול בקבוקי המקה המוגז.
"איתנו לא מתעסקים, נכון אחי?"
"נכון, אחי."
הבטתי על פייפר, אנבת' וריינה.
"בנים..." מלמלנו בו זמנית.
ניקו עמד בחוץ. הוא סיפר לי פעם היא מעד על איזה מלכודת ונכנס למרפאה לשבוע.
"פרסי, תעזור לי להכניס את המנטה."
שניהם התחילו להכניס שלושה סוכריות לכול בקבוק ולסגור עם הפקק.
"גיבורי האולימפוס הגדולים, אתן קולטות?" אמרה לנו ריינה.
חייכתי בשעשוע.
"בוא נתחפף. פרנק בטח יביא את קלאריס כול רגע, והלחץ שהגז יעשה על הפקק יגרום יגרום לחתיכת פיצוץ." אמר פרסי ודחף אותנו החוצה.
"לא כדאי שנזהיר את פרנק?" שאלתי.
הם הסתכלו אחד על השני, כאילו לא חשבו על זה.
"זה יכול לסקל את התוכנית, אני בטוח שהוא ישרוד." אמר פרסי.
"מה קרה לפרסי 'אף פעם לא נוטש את החברים שלו, שהעולם ייחרב ויהיי מה'?" שאלה פייפר.
"הי, אלה בני ארס. גאיה לעומתם היא הקטנה באויביי."