הוא חזר, ואיתו גם הצרות.

•פרק 5•

״הייייי״ לירון צעק לדניאל מרחוק ״היי״ אמרה דניאל בשקט, מתקרבת לספסל עליו ישב לירון, כשחיוך עצוב נמרח על פניה.
״התגעגעתי״ לירון אמר לה בחיוך, מתקדם גם הוא לעברה ״כן גם אני.. הרבה זמן לא דיברנו״ היא אמרה בשקט.
כשסוף סוף עמדו אחד מול השנייה, חיבק אותה דניאל חיבוק חם. דניאל הייתה זקוקה לו כל כך. בשניה אחת פרצה דניאל בבכי, היא לא יכלה לשאת עוד בהרגשת האימה הזו. הפחד. ״דני... מה קרה? הכל בסדר?״
שאל לירון בדאגה. הבכי שלה היה כל כך אמיתי וכואב. לירון מעולם לא ראה אותה ככה. זה באמת הדאיג אותו.
״א..אני...זה..״ היא גמגמה, בעודה מנסה להשלים את המשפט, אך לשווא. היא לא הצליחה לספר לו את כל מה שקרה לה. היא פחדה יותר מדי. ״מה? דניאל נסי לדבר ברור.. אני לא מבין אותך ככה... הכל בסדר? נסי להירגע..״
״א..אני.. אית..איתי.. ו..האול..אנ..לא..״ אמרה בשקט, בעודה רועדת.
פתאום.. לירון הסתכל מלפניו, ודניאל לא הייתה שם, הוא הסתכל קצת מסביבו עד שפתאום הביט למטה וראה את דניאל שרועה על הריצפה, מעולפת לגמרי.
״מ..מה? ד..דניאל.. דניאל את בסדר״ אמר דניאל, לחוץ כולו.
לאט לאט אנשים התקהלו סביב דניאל, מנסים לעזור ולברר מה קרה.
תוך דקות אחדות הגיע האמבולנס ולקח את דניאל לבית החולים. לאט לאט התפזרה ההתקהלות ורק דניאל נשאר בגינה, מנסה לעכל את הדבר ההתרחש במקום כחצי שעה קודם לכן.
השעה הייתה כבר תשע בערב, הוא מזמן היה צריך לחזור לביתו.
מבלי לחשוב פעמיים, עלה על אופניו והתחיל לרכב לעבר בית החולים שאילו לקחו את דניאל. למזלו, בית החולים היה כרבע שעה הליכה מגן המשחקים שבו דיברו. או לפחות ניסו לדבר.
בעוד שלירון רוכב על האופניים שלו במהירות, הוא נתקל בשון.
שון לירון ואיתי, היו מעין חבורה כזו. בכל מקרה, ״מקובלים״- הם לא היו. אפילו לא קרוב לזה.
גם דניאל לא הייתה כזו ״מקובלת״ אבל יותר מקובלת מהם, זה בטוח.
״היי״ צעק שון אל עבר לירון הרוכב על אופניו בשיא המרץ
״לאן אתה ממהר ככה״ שאל אותו לירון כשראה שנסע מהר מאוד, אולי אפילו מהר מידי.
״אני.. דניאל.. היא.. היא.. בבית החולים..״ אמר לירון, מתנשף כולו.
״מה?! מה היא עושה שם?״ שאל שון וניצוץ דאגה נראה בעיניו
״היא.. התעלפה״ אמר לירון, עדיין מנסה להסדיר את קצב הנשימה שלו
״אני בא איתך״ הודיע שון מתיישב על אופניו של לירון.
״אמ.. אוקיי״ אמר לירון והתחיל לפדל במרץ.
״שון, היא תהייה בסדר״ אמר לירון בעודו מפדל לעבר ביה״ח (ביה״ח=בית החולים)
״אני.. אני לא יודע אחי.. אני דואג לה״
״ברור שתדאג לה...״ אמר לירון בעודו מחנה את אופניו מחוץ לביה״ח ״ברור שתדאג לה״ חזר על דבריו ״אתה הרי חבר שלה..״