ועיניה היו רק חלק מהתחפושת שאימצה לעצמה.
שערה האדום התנופף באוויר בעודה צונחת על ריצפת בית הספר הקשה.
קולות כאב יוצאים מפיה והיא מחזיקה את בטנה מהכאב שהמכה לפני כן גרמה לה.
״תעזבו אותי.״ היא מיללת בכאב בעוד דמעה יורדת מעיניה הכסופות ששידרו מצוקה.
גם אם מנהל בית ספר היה עובר ממש לידם הוא לא היה מתייחס וממשיך ללכת. היה אומר לעצמו, ״בני הנוער של היום.״ ונכנס למשרדו האפלולי.
בעוד זעקת כאב ויאוש נשמעים, אני מספיק לשלוח את רגלי ועם שפיץ הנעל לפגוע ברגלה החשופה, טעתה כשבחרה ללבוש חצאית.
קללות נזרקות לכיוונה והיא מתכווצת, לא מעוניינת לשמוע דבר ממה שאמרו.
אין בליבי טיפת רחמים כשאני שולח את ידי אליה וגורם לה להחזיק בידי, כנראה חשבה שרציתי רק לעזור והבנתי את טעותי.
אני משחרר את ידינו כשהיא כמעט עומדת על רגליה והיא נופלת בחזרה אל הריצפה הקשה כשקול צעקתה נשמע בכל בית ספר.
יש את אלה שיושבים בצד ורק מסתכלים ויש את אלה שמחליטים להיות כמוני, לבעוט בבובת האגרוף ששלחו אלינו.
כאילו ידעו שסיגריות לא מספיקות לגרש את הכאב הנפשי, הן רק מרגיעות אותו למספר דקות.
הם ידעו שלברוח בעזרת אלכוהול לא יעזור לשחרר את הזעם על העולם.
הם ידעו שסמים זה לא הפיתרון.
לכן, שלחו אלינו אותה, מספקת את כל צרכינו. שאני אומר את כל צרכינו אני מתכוון לכך.
הצחוק ממלא את חלל בית הספר המלא למחצה וגורם לצחוק לצאת ממני.
אני מחליט לעזוב אותה שם לאחר שנשמע הצילצול ועוזב לכיתה ביחד עם חבריי, שהם כמוני, נהנים מהמתנה.
המורה נכנסת לכיתה ואני מוצא את זה כסימן לפתוח את המחברת ולהתחיל לכתוב ולצייר.
למרות התדמית הקשוחה שיצרתי לעצמי, אני עדיין מצייר בזמן שיעורים ולא מחפש צרות. מספיק אני על תנאי פה לאחר שסילקו אותי משלוש בתי ספר ופתחו לי תיק במשטרה.
החיים חייבים להיות כאלה כואבים?
מכה אחר מכה, ואני לא מבין.
מה עשיתי רע שכך החיים מתגמלים אותי.
אבל זה לא נורא כל כך. יש לי בובת אגרופים, אני לא צריך ממך טובות.
אני מצייר אגרוף שניפגש עם הקיר ויוצר חור גדול במרכז החדר.
״קארל.״ אני מרים את ראשי למורה שקראה בשמי בשאלה.
״מכיוון שאינך מקשיב בשיעורים זה לא יפריע לך ללכת לעזור בחיפושים אחר אלה, נכון? אנחנו לא מוצאים אותה.״ היא שואלת ואני מבחין באחותה הקטנה של אלה, שלומדת בכיתה ח' עומדת על יד הדלת כשידיה בכיסי הגקט.
אני מכניס את המחברת והקלמר לתיק ויוצא מהכיתה.
איפה בובה יכולה להיות? בובות לא יכולות לזוז ממקומם, אלא אם כן מזיזים אותן.
אני צוחק מהבדיחה שהעברתי בראשי ויוצא אל החצר כשאני מדליק את הסיגרייה ומכניס לפי.
אני שואף לראשונה את הסיגרייה כשהאוויר הקר מכה בי ונושף עשן אל האוויר.
אני ממשיך לחזור על אותה הפעולה שניה לפני שאני זורק את הסיגרייה על הריצפה ומועך אותה בעזרת רגלי.
אני מגחך כשאני מבחין שדלת הכניסה לבריכה בבית הספר פתוחה במקצת ואני עושה את דרכי לשם.
אני פותח אותה יותר ממה שהייתה ומניח את התיק על יד הכניסה.
עיניי סורקות את המקום ולא מבחינות באף אחד, מוזר.
אני מחליט לעשות סיבוב במטרה להיות בטוח ואני מתחיל ללכת מסביב לבריכה כשאני שורק בשביל להעביר את השקט.
אני סוקר את הבריכה ומבחין בגוש שחור במרכז הבריכה. אני מוריד את בגדיי במהירות, מעוניין לדעת מה זה, ולהיות הראשון.
אני קופץ והגוש השחור מתגלה לי כשערה האדום של אלה, פניה וגופה כשעל רגלה זוג משקולות ועיניה פתוחות.
הסיפור שונה ממה שאני רגילה לכתוב ושאר הפרקים יהיו מכתבים שהיא כתבה שזה 12.
אבל מקווה שתאהבו ותגיבו מה אתם חושבים בינתיים.
YOU ARE READING
Ella Wood (Straight line)
Ficción General-"Ella wood, that story we never forget." ״אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי במצב הזה, במצב שאני לא יותר מרק גופה.״ אלה ווד, כדי שתזכרו את השם הזה. אלה ווד מעולם לא הייתה ולעולם לא תיהיה יותר מרק נשמה מרחפת. #ראשון בסדרה(Straight line-קו ישר) #הספר השנ...
