נסענו כבר יותר משלוש שעות. ללא מילים, ללא רגש.
התחלתי להרגיש עייפה במקצת. הוא הסתכל עליי ונתן לי אישור להירדם ולהפליג במחוזות הדמיון והחלום.
~~~~~~
"מה תרצו?" שאלתי באדיבות את המשפחה הנחמדה בת החמש נפשות שהתיישבה לפני זמן מה בשולחן הכי קרוב לדלת. סקרתי אותם במהירות. זוג הורים, כנראה בשנות הארבעים לחייהם, ילדה בערך בגיל של ליקה, שהייתה מרוכזת בטלפון ובעצמה יותר מאשר כל דמות קיימת, ולבסוף, תאומים חמודים שהנחתי שהם בני שלוש. "אמממ..." האב התלבט. "אספרסו קטן והפוך גדול, ליאו וג'וליאן-" "פיצה זוגית! בפעם העשירית!" ענו ברוגז זוג התאומים, שהיו עסוקים במשחק בניהם שכנראה לא סבל דיחוי. "לין!" האב קרא ברוגז אל בתו שלא טרחה להקשיב לו. "אני אקח את מה שהם לקחו" היא השיבה והצביעה ברישול על התאומים, כל זאת ללא להוריד עיניה מן המסך הפרטי שלה. "אוקי..." נאנחה האמא שלא הוציאה מילה מההתחלה. "ניקח את כל זה ובקבוק מים גדול". רשמתי הכל בפנקס הקטן וחייכתי חיוך מזויף. "מצוין" השבתי ונמלטתי מן המקום אל תוך המטבח.
"אל, אספרסו קטן, הפוך גדול, 2 פיצה זוגית!" צרחתי אל הטבח. "וואו, ג'יין להוריד הילוך!" הוא השיב לי בעצבנות, ובצדק. "סליחה" גירדתי בראשי. "פשוט אני בלי מצב רוח היום...".
הוא חייך והנהן בהבנה. לבסוף חזר אל עבודתו, ואני אל עבודתי. הוצאתי מהמקרר זירו וקאפקייק. חימתי את העוגה הקטנה ובינתיים שתיתי מהקולה.
נגסתי נגיסה אחרונה כשפתאום התיישב על הבר נער בלונדיני, שהיה בן 18 לדעתי. גדול ממני בשנתיים. "זירו, ואחד קר בבקשה". הוא פלט. מיהרת להוציא זירו מהמקרר. "תשעה דולרים" הנחתי את הבקבוק ואמרתי לו בקול עייף. "יום ארוך, אה?" הוא שאל בחיוך, בעודו מוציא את הסכום המבוקש ומעביר אותו אליי. חייכתי והנהנתי אליו חזרה. החלטתי, שמרוב שיעמום לקחתי את פנקס ההזמנות וציירתי בו את הנער הבלונדיני. "רוצה?" שאלתי אותו ונפנפתי בציור. "5 דולר!" צחקתי. "כמובן!" הוא קרא והוציא מכיסו שטר מקומט ונתן לי אותו. מסרתי לו את הציור בהפתעה. נו טוב, תמיד צריך עוד כסף.
"טוב, תודה רבה..." הלה אמר בהיסוס וגירד בראשו. "להתראות..." אמרתי אל הנער. הוא הניח פתק על השולחן והלך.
הרמתי את הפתק וקראתי במהירות.
היי! קוראים לי הנרי. יש לי את מה שאת רוצה. תשובות. מחר, באותה השעה. מתחת לעץ ברחוב ממול.
חייכתי במרירות. למה זה קורה דווקא לי...
סוף סוף, נגמרה המשמרת. השעה חמש בערב ואני חוזרת לאיתי אל ביתנו הצנוע והשקט. דפקתי על הדלת והיא נפתחה על ידי ליקה, שבדיוק סיימה את שיעורי הבית שלה. "ג'יין, תעזרי לי בשיעורי הבית? בבקשה?" חייכתי והנהנתי בהבנה. סימנתי לה לחכות כמה דקות וירדתי לסלון. לשם שינוי הוא היה מסודר. היא לא הייתה שם וכך גם לא בדלי הסיגריות שלה. רק דבר אחד. מכתב.
לג'יין שלי. באהבה.
אוי לא. אני לא אקרא את זה עכשיו.
הכנסתי את המכתב למגירה בשידה לידי. אני אוהבת אותך אמא, אבל את לא תהרסי לי את החיים.
ואז...
קרה משהו ששינה. הכל.
