אמלה אני ככ מתרגשת זה הפרק האהוב עליי אז אני מעלה אותו ברבע לתשע בבוקר
פרק 17 האגדי, זוז!
*******
2/8/15
17:30
מולינגר, אירלנד
המחשבות שלי נקטעות על ידי פתיחת הדלת.
אני מסיטה את ראשי לכיוון הזה והלב שלי צונח.
״נ-נייל.״
הוא מחייך אליי. למה הוא מחייך אליי?
״קניתי לך מתנה. רוצה לראות?״ הוא קורא בעודו סוגר את הדלת. בחיי, כבר לא ידעתי מה לענות.
״טוק, טוק,״ הוא מתקרב, ידו נחה על הראש שלי ודופקת פעמיים. ״מישהו בבית?״
״מ-מה?״ אני מנערת את ראשי. ״את יודעת למי חוגגים היום יום הולדת?״ הוא פותח בעודי מנידה בראשי.
״להורים שלי!!״ הוא צוהל, כשאני מכווצת את גבותיי בבלבול. ״ח..חשבתי ש..״ אני לא מצליחה לבטא את המילים הבאות.
״אוי, נכון,״ הוא קורא בהבנה מזוייפת. ״שכחתי שהם מתים.״
אני מנסה לקרוא את עיניו אבל הן לא משדרות כלום כשהוא מניח שמלה שחורה על המיטה לצידי. אני לא יכולה שלא להסתכל על איך שקצה שרוול החולצה שלו עולה והקעקוע נחשף. אני. אני היא האות הראשונה.
״תלבשי את זה, הולכים לבית קברות,״ הוא מצווה בקול אדיש ויוצא מהחדר. כאילו אתמול היה כלום.
***
״כלום,״ נייל עונה ללואי שבוהה בו במבט מבולבל.
״לואי, לא קרה לי כלום,״ נייל מסנן בכעס ומהדק את אחיזתו בדלת, בעוד שאני מפחדת שהיא תיפול ותעוף בזמן הנסיעה על הכביש.
״אל תהיה כל כך לחוץ, הורן, עוד שתי דקות אנחנו שם.״ הארי בוחן אותו במראה ונייל ממלמל משהו בין ״שתוק״ ל״בסדר״.
אני מושכת בקצוות השמלה השחורה שלי, ברצון נואש להסתיר את רגליי החיוורות.
זאין מסתכל עליי, מסיט את מבטו כשעינינו נפגשות.
״הולי קראפ,״ ליאם קורא מהמושב האחורי ואני מסתובבת. טוב, בקושי מסתובבת. גם פה הם בחרו לאזוק אותי למושב.
״הייתי בטוח שהבן אדם הזה הוא ג׳ונאס,״ הוא מצביע על אחד מעוברי האורח, שדומה באופן מוזר לג׳ונאס מאחור.
״הוא באמת דומה לו,״ נייל מסנן, ואני מסתכלת עליו בעודו בודק אם האקדח שלו טעון ועליו.
״הנה,״ זאין מהנהן בראשו לכיוון השער. ״בית הקברות של מולינגר.״
אני מעיפה את מבטי אל נייל, מה שקורה בפעם האלף היום, והוא בולע את רוקו.
YOU ARE READING
Not About Angels // N.H
Fanfiction״מהיום שראיתי אותה נשבעתי לשמור עליה, על המלאך הקטן שלי. אבל בינינו..? שבועה זה רק מילים, ומילים זה רק אוויר.״ * אזהרות: שפה גסה תכנים מיניים אלימות הקריאה היא על אחריותכן בלבד! (הפאנפיק הגיע למקום 2 בפאןפיקשן, 11.1.16)
