ניצוצות מן העבר

העבר חוזר, העתיד עוצר.

"אני רוצה שתכינו לי עבודה על המלחמה ותגישו לי אותה בשבוע הבא. זאת העבודה האחרונה לשנה האחרונה שלכם ללימודים והיא תהווה שישים אחוז מהציון שלכם. כל אחד ואחד מכם יפגש עם ניצול שיספר לכם על מה שעבר עליו או עליה בתקופה ההיא. זה כנראה יהיה קשה עבורכם לשמוע את הזוועות, אבל עלינו לזכור ולא לשכוח, למענם ולמען דור העתיד. הכיתה משוחררת." המורה אומר כשהוא אוסף את הניירות מהשולחן ויוצא מהכיתה. 

"יש משהו יותר מבאס מזה?" מאיה נאנחת בכבדות כשהיא קמה מהכיסא. 

"כן. להיות זה שהיה במלחמה." אני אומרת בזמן שאנחנו יוצאות מהכיתה ומתחילות ללכת אל הניצולים שקבעו לנו פגישה איתם.

"ולמה זה נשמע כאילו שאת יודעת איך זה היה?" מאיה נוחרת בצחוק כשהיא שואלת את השאלה. 

אני לא עונה. רק מביטה בה ושותקת.

"לונה?" קולה של מאיה מהדהד ברקע כשאני שוקעת בזיכרונות מאירועים האחרונים. 

ימים שבהם הזמן עצר מלכת. העבר קרה, בזמן שההוה עצר. עצר מלהמשיך להתקיים.

"זה כאן." מאיה אומרת כשאנחנו נעצרות לפני בית קרקע מיושן בסגנון עתיק. "שניכנס?" היא שואלת ומבלי לחכות לתשובה ממני היא עולה את המדרגה הקטנה של דק העץ ונוקשת על הדלת. 

אני מחכה בסבלנות, בזמן שמאיה נאנחת בחוסר סבלנות מצידה. כשהדלת סוף סוף נפתחת אנחנו רואות גבר זקן לבוש במכנס שחור וחולצת תכלת משובצת, עומד בפתח ומברך אותנו כשהוא מזמין אותנו פנימה.
אני בוחנת בחשאי את הגבר הזקן כשאני מודה לו על ההזמנה ונכנסת אחרי מאיה. שיערו לבן משיבה ועיניו שחורות בניגוד גמור ללבן הכמעט מסנוור. הקמטים הרבים סביב עיניו שנוצרים עקב חיוכו החם והמזמין לא מצליחים להאיר אותן. עיניו כבויות ללא שום ניצוץ בהן, אפילו לא הקטן ביותר. 

"אז אתן כאן מטעם העבודה לבית הספר שלכן," הגבר הזקן ספק אומר ספק שואל כשהוא מניח כוסות תה על שולחן התה הקטן בסלון שלו. 

"כן." אני ומאיה עונות פה אחד, ואני מודה לו כשאני לוגמת מהתה הטעים שהכין עבורנו.
כשאני טועמת ממנו, הטעם המתוק והעדין מחזיר אותי שוב אל אירועי העבר.

"אז... ספר לנו מה בעצם קרה? איך הכל התחיל?" מאיה שואלת מהספה לצידי כשהיא מוציאה מחברת ועט כדי לכתוב את החומר החשוב.

הגבר הזקן מתיישב בכורסא מולנו בשיכול רגליים. הוא מפנה את מבטו הצידה ומביט דרך החלון הגדול שבקיר לצידנו. אני רואה בזיק של ניצוץ קטן בעיניו לפני שהוא שוב כבה תחת השחור העמוק לפני שהוא מתחיל לספר את סיפור חייו. משום מה, ברגע שהתחיל לדבר, זה כאילו שאני נכנסתי לעולם אחר. לזמן אחר. זמן שחשבתי שכבר חזרתי ממנו.

זה הרגיש כאילו הכל קרה רק אתמול. אני זוכרת כמה התחרפנתי וכמה הייתי מבולבלבת ומפוחדת כשגיליתי שחזרתי... אחורה בזמן.