ניצוצות מן העבר

חלק אחרון

"זה כאן." אריק אומר אחרי שהוביל אותי בין העצים לבקתת עץ נוספת, כמעט זהה לזו שהיינו בה רק שזאת יותר קטנה.
אני עוטפת את ידיי סביב גופי ורועדת כשאנחנו נכנסים לבקתה הקרה והחשוכה.
אריק מגשש בחשיכה בארגז עץ קטן שהיה מונח בצד על הרצפה ומוציא מתוכו נרות וגפרורים. הוא מניח את הנרות על הרצפה ומדליק אותם. הבקתה עכשיו מוארת בגוון זהוב מאור הנרות.
הוא שוב מחטט בארגז ומוציא מתוכו שתיי שמיכות. "כדאי שנוריד את הבגדים הרטובים ונתכסה בזה." הוא אומר כשהוא מתקרב אליי ומושיט לי שמיכה אחת.
"להוריד את הבגדים?" אני פולטת בהלם.
"את רוצה להיות חולה? אין לנו תרופות, כך שאם תחלי זה גם עלול להיות מסוכן." קולו רציני כשהוא מאלץ אותי לקחת את השמיכה מידו.
"טוב, אבל אל תסתכל." אני מזהירה אותו כשאני לוקחת את השמיכה מידו.
"אני לא. אבל גם את." אני שומעת את החיוך בקולו כשהסתובב עם הגב אליי.
"אני לא!" אני מוחה בתוקף כשאני גם מסתובבת ומתחילה להתפשט ומתעטפת בשמיכה.
אחרי ששהתכסנו בשמיכות ותלינו את הבגדים לייבוש, אנחנו יושבים זה לצד זו על הרצפה כשאריק שם קומקום מתכת לרתיחה על אש קטנה שהדליק.
בזמן שאנחנו מחכים בשתיקה לקומקום שירתח, אני מבחינה בצלקת בזווית עיני כשהשמיכה מחליקה מעט במורד כתפו של אריק.
"מה זה?" אני שוברת את השתיקה בלחישה.
אריק שולח לי מבט לפני שעיניו נחות על הצלקת שעל כתפו. "כשהמלחמה רק פרצה, חיילים של האויב התפרצו לבית שלי. כשהם הרימו את הנשק שלהם על אימי ואחותי הסתערתי עליהם ונוריתי. הכאב היה כל כך חזק שלא יכולתי לקום מהרצפה אחרי שהתמוטטתי. הם שוב הרימו את הנשק לעברן וירו בהן לנגד עיניי. הן צנחו חסרות חיים על הרצפה כששלולית דם מקיפה אותן. מרוב הלם ופחד הייתי משותק. הבטתי בגופות שלהן ללא רוח חיים ולא יכולתי לזוז. החיילים כנראה חשבו שגם אני מת ועזבו את ביתי אחרי שהחריבו אותו." קולו והבעתו מרוחקים כשהוא לא מביט בי.
"זה נורא," אני אומרת מזועזעת כשאני חושבת על הכאב והטרגדיה שחווה. מבלי לחשוב אני מניחה את ידי בעדינות על החלק הקדמי של כתפו. "זה כנראה כאב נורא." אני אומרת בעצב ובכאב כשאני מעבירה את ידי על הצלקת המחוספסת.
"מאוד." הוא כמעט לוחש. "כשברחתי מהעיר ופגשתי את ג'יימס והאחרים, הם הוציאו את הקליע מתוכי וחבשו אותי. הפציעה התחילה להזדהם והרגשתי את גופי בוער בתופת. הייתי על סף מוות. אבל כאילו שאיזשהו נס קרה, הזיהום התחיל לעבור וגם החום הגבוה, והחלמתי לאחר כמה ימים." אריק מניח את ידו על ידי ועוטף אותה. "עכשיו זה בסדר." הוא אומר בקול רך ועדין כשהבחין בדמעות שזולגות במורד לחיי. "התה מוכן." הוא אומר כשהוא מפנה את מבטו אל הקומקום שהרתיח בו תה ומשחרר את ידי כשהיא צונחת בחזרה לחיקי.
הוא מוזג את התה שהרתיח לשתיי כוסות קטנות ומושיט לי אחת. אני מודה לו כשאני לוקחת את הכוס מידו ולוגמת ממנו. נותנת לטעם המתוק והעדין לחמם כל חלק בגופי. לחמם את הלב שלי.
"למה התכוונת כשאמרת שאת לא שייכת לכאן?" אריק שואל אחרי שסיימנו לשתות מהתה וישבנו בשתיקה מביכה. אני מפנה את מבטי אליו ורואה שהוא מביט בי בסקרנות.
"הבנתי שאני לא שייכת לכאן. אני לא שייכת לזמן הזה." אני אומרת כשאני כורכת את זרועותיי סביב ברכיי ובוהה בלהבות המרקדות של הנרות.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל בקול שקט.
כדאי שאספר לו? הוא בטח יחשוב שאני מטורפת. גם ככה הוא עדיין חושד בי אז אם אגיד שאני מהעתיד הוא כנראה יחשוב שזאת איזושהי תוכנית הסטה. אז אני מחליטה לשמור את זה לעצמי.
"לא חשוב." אני נאנחת בייאוש.
האם אני אחזור הביתה?... אני מתחילה להתייפח חלושות לתוך ברכיי כשהמחשבה הזאת חולפת בראשי.
"הי..." אריק אומר כשהוא מניח את ידו על גבי במחווה מנחמת.
הוא באמת בחור מוזר. הוא עדיין חושד בי והתייחס אליי ברוע ועכשיו, הוא מנחם אותי במגעו כדי שלא אבכה.
אריק עוטף את ידיו הגדולות סביבי כשאני ממשיכה לבכות וקובר את פניי בחזה שלו כשהוא מלטף את ראשי ביד אחת ובשנייה מלטף את גבי. אני נאנקת מעט מהמחווה הפתאומית הזאת ושוקעת לתוך החיבוק שלו.
השמיכות שלנו מחליקות מעט בחלק הקדמי ואני מרגישה את חום גופו על שלי.
אני מרגישה את ידיו נחות על כתפיי ובאיטיות מחליקות מעט את השמיכה מהן. שפתיו מרחפות בעדינות במורד צווארי אל כתפי, ואני נותנת להן לשרוף שביל של נשיקות על עורי.
וכשהלב שלי פועם כמו משוגע והגוף שלי בוער מהמגע שלו, אני מבינה שלמעשה התאהבתי בו. חשבתי כך עוד בפעמים שהרגשתי כאב ועצב לא ידוע בכל הפעמים שהביט בי בתיעוב והתרחק ממני, אבל עכשיו זה הפך לברור כשאני מאפשרת לו להניח את שפתיו על שלי וללשונו ללטף את לשוני. אני מאפשרת לו להיות הראשון שלי. הראשון שכובש את הגוף שלי.