ניצוצות מן העבר

חלק שני

אני מזיזה מעט ראשי מצד לצד ופוקחת את עיניי כשאני שומעת צחקוקים ליד האוזן שלי. אני מזיזה את ראשי לכיוון הצחקוקים ורואה שני ילדים, ילד קטן וילדה קטנה מתכופפים לידי ומביטים בי כשהם לוחשים אחד לשני.
הם בהתחלה נבהלים כשהם מבחינים שאני בוהה בהם ומצחקקים כשהם קמים במהירות ורצים בצעדים קטנים.
"תהיו בשקט," אני שומעת את הלחישה של סוזי, ורואה אותה מניחה אצבע על הפה כשהיא מסמנת להם להיות בשקט.
"מצטערת, הם העירו אותך," היא מחייכת בהתנצלות כשאני קמה לתנוחת ישיבה ומעסה את צווארי שנתפס מהשינה על הרצפה הקשה.
"זה בסדר," אני ממלמלת ומחייכת בחזרה.
אני מנסה שלא לנעוץ בה עיניים כשאני שוב רואה את המראה המוזנח שלה, ושל הילדים. הילדה הקטנה לבושה בשמלה ורודה אבל הורוד דהה ונשאר רק גוון של לכלוך. שיערה הבלונדיני והמעט פרוע מגיעה עד כתפיה, הניסיון הכושל לסרק אותו בולט לעין.
הילד הקטן לבוש בחולצה משובצת ובמכנס שחור, בגדיו מעט קרועים בקצוות. שיערו החום והקצר גם כן מעט פרוע.
אני מרגישה רע עם עצמי שאני בוחנת אותם כך, אבל לא מצליחה להתאפק.
מה קרה להם? זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו. ההרגשה הרעה נעלמת לה ומתחלפת בחמימות כשהם מחייכם אליי ומזמינים אותי לאכול איתם. כשאני יושבת לאכול איתם במן מעגל קטן על הרצפה, אני מכריחה את עצמי בכוח לאכול את... למען האמת, אני אפילו לא יודעת מה זה, אבל אני אוכלת בכל מקרה כדי לא לפגוע בהם. מסתבר שסוזי היא בת 18, בגיל שלי. והילדים הם הניצולים היחידים מהמשפחות שלהם שנרצחו כשהמלחמה פרצה. היא, אריק וג'יימס לקחו אותם תחת חסותם כשברחו מהעיר. אף אחד מהם לא הכיר אחד את השני לפני. מסתבר שהמלחמה היא מה שהפגישה וחיברה בניהם.
ככה, במשך כמעט יומיים אני מבלה עם סוזי ושני הילדים מבלי לראות שום סימן לג'יימס או לאריק, ותוהה לאן הם נעלמו. ג'יימס היה כל כך נחמד אליי כך שאני די דואגת לו. אבל אריק לעומת זאת, היה כל כך מרושע שאני לא יודעת למה אני בכלל דואגת גם לו. אולי בגלל הדברים שאמר על המלחמה. אני לא רוצה לאמין לזה אבל זה די קשה שלא כשקולות המלחמה עדיין נשמעים.

"למה נעלמתם לכל כך הרבה זמן?" סוזי שואלת כשג'יימס ואריק נכנסים לבקתה. בדיוק יצאתי מהחדר הקטן של הילדים אחרי שהשכבתי אותם לישון.
עיניי מתרחבות בזעזוע כשאריק מוציא את המילים מפיו וג'יימס מרכין את ראשו בתבוסה. סוזי מכסה את פיה בידה כדי למנוע מהבכי שלה להישמע ומתמוטטת על הרצפה כשהיא מתייפחת.
"אנדרו," היא אומרת את השם שוב ושוב בין היבבות וההתייפחיות.
בזמן שביליתי איתה לבד, סוזי סיפרה לי שיש לה אח צעיר בשם אנדרו. הוא היה אחד מהמחתרת הקטנה שהוקמה עם פריצת המלחמה. מסתבר שבזמן שג'יימס ואריק נעדרו הם יצאו להיפגש עם האחרים מהמחתרת. וכשהם נמצאים כאן מכוסים בפציעות ומרכינים את ראשם, אני מבינה שהם הותקפו.
"הם עשו לנו מערב. זאת היתה מלכודת ואנדרו נפל בה." אריק מקמץ אגרופים בצידי גופו ואני רואה אותו רועד מעט כשסוזי ממשיכה להתאבל.
"אנחנו כל כך מצטערים, סוזי." ג'יימס מנחמם אותה כשהוא כורע ברך לצידה ומלטף את גבה.
"זה בסדר. אני מבינה את ההשלכות. אנדרו גם הבין אותן כשהוא הצטרף לשם. זה מה שקורה במלחמות בסופו של דבר. כולנו חווים אובדן גדול." סוזי מנסה להשלים עם העובדה שאחיה הצעיר נהרג.
אני מביטה בה המומה מבעד עיניי הדומעות. היא כל כך חזקה תחת החזות השברירית והעדינה שלה.
"את לא צריכה להגיד את זה," ג'יימס אומר בעצב כשידו מלטפת אותה במחווה מנחמת.
"לאן את הולכת בשעה כזאת?" אריק שואל במהירות כשסוזי קמה מהרצפה והתקרבה אל הדלת.
"אם יורשה לי, אני אלך להתאבל על אחי. אני רוצה להיות לבד כרגע. אל תדאג, אני לא אתרחק יותר מדי מהמסתור. אני אהיה בסדר." היא כמעט לוחשת כשהיא יוצאת אל תוך הלילה וסוגרת אחריה את הדלת.
כמה ימים עברו, וסוזי ממשיכה להתאבל. היא לא אכלה- לא שהיה כמעט מה לאכול, ולא שתתה כמעט. היא פשוט נראתה חסרת חיים כשהסתגרה בחדר הקטן והחשוך. אני וג'יימס ניסינו לנחם אותה אך היא רק אילצה חיוך ולא אמרה דבר. אריק גם ניסה לדבר איתה, ובכל פעם שהופעתי, הוא התרחק ממני. הוא ללא ספק שונא אותי. לא שאכפת לי מה הוא חושב עליי, אבל זה נורא מכעיס אותי שהוא שונא אותי ללא סיבה.
לא יכולתי לסבול יותר כשערב אחד הוא אמר לי דברים קשים ולאחר מכן יצא בזעם מהבקתה, ויצאתי אחריו.
"מה הבעיה שלך?" אני שואלת בכעס כשאני מנסה להדביק את קצב ההליכה שלו בין העצים.
הוא נעצר בחדות כך שאני נחבטת מעט בגבו.
אני לוקחת צעד אחד לאחור כשהוא מסתובב להביט בי.
"את," הוא אומר בפשטות כשמבטו שורף אותי מבפנים.
עיניי מתרחבות בכעס. "אני? אבל לא עשיתי לך שום דבר. אין לך סיבה להתנהג אליי בצורה הזו!" אני מתפרצת. אני מרגישה את הדם שלי מבעבע בתוכי כשהוא מביט בי במבט מתנשא.
"אני מניח שאת צודקת. אבל זה לא משנה את העובדה שאני עדיין חושד בך."
"אבל למה? מה עשיתי שגורם לך לחשוד בי?" אני מנופפת בידיי בפראות בנינו. מה כבר עשיתי שגורם לו להתייחס אליי בצורה הזו?
הוא מגחך ביובש כשהוא מלגלג עליי. "את אפילו לא ידעת על המלחמה. איך את מצפה ממני שלא לחשוד במישהו שלא היה לו מושג מהמלחמה שמתרחשת כבר קרוב לשישה שנים?" קולו הופך לעמוק כשמבטו הרציני משתק אותי.
"שישה שנים?" אני שואלת כלא מאמינה. "על מה אתה מדבר? לפני שהופעתי ביער הזה לא הייתה שום מלחמה. הייתה הפסקת אש כבר כמעט כמה שנים." אני אומרת כשאני מקמטת את המצח בבלבול.
"הפסקת אש?" הוא שוב מלגלג עליי. "על איזו הפסקת אש את מדברת? כבר שנים שאנחנו נמצאים במלחמה הזאת ונאבקים כל יום כדי לשרוד. שנים שאנחנו מסתתרים מן האויב כמו עכברושים שמנסים ללכוד אותם. כמעט שישה שנים. שישה שנים שבהם אנחנו רק שורדים! אז על איזו הפסקת אש ארורה את מדברת?!"
עיניי מתרחבות בהלם ובבהלה כשההבנה מכה בי. ההופעה הפתאומית שלי ביער. המראה המיושן של כולם. המלחמה שלא ידעתי עליה שמתרחשת קרוב לשישה שנים. שישה שנים...
"לא, לא, לא." אני ממלמלת במהירות. "זה לא יכול להיות." אני מנידה בראשי בפראות.
"מה קרה?" אריק שואל, כשלרגע אני מדמיינת שאני רואה מבט מודאג על פניו. אני בדוק מדמיינת.
זאת מלחמת ששת השנים. אני... חזרתי אחורה בזמן!
זה מסביר כמעט את הכל עכשיו. כמעט, אבל לא את העובדה שחזרתי חמישים שנה אחורה בזמן!
"אני לא שייכת לכאן." אני אומרת בפאניקה כשאני מרגישה שבילים רטובים על פניי. אני בוכה.
"על מה את מדברת? תעני לי." אריק אוחז בכתפיי כשאני נעה בפראות וסורקת את היער הזה. חייבת להיות דרך חזרה. בדיוק כמו שהופעתי כאן, אני יכולה לחזור, נכון?
"אני רוצה הביתה!" אני צועקת בין הבכי שלי והודפת את ידיו ממני ומתחילה ללכת בין העצים. אני רוצה הביתה. אני רוצה לאימא שלי ולאחי. חשבתי שכל זה סתם חלום וכשאני אפקח את עיניי אני אתעורר בחדר בדיוק כמו שהתעוררתי ביער. אבל החלום הזה הפך לסיוט כשאני למעשה כבר השלמתי שזאת המציאות. איך ולמה חזרתי בזמן? אין מצב שדבר כזה יכול לקרות. בבקשה שהמציאות הזאת תתברר רק כסיוט רע שאני חולמת.
אני שומעת את אריק צועק מאחוריי. "הי, את, עצרי!"
אני נעצרת ומסתובבת במהירות להביט בו. "יש לי שם. לונה." אני מסננת לעברו כשנעצר לא רחוק ממני.
"לונה," הוא מתנשף מעט. "עצרי. זה מסוכן להסתובב כך ביער. האויב עלול לתפוס אותך." אני שומעת קמצוץ של דאגה בקולו.
"אז שיתפסו אותי. מה זה משנה לך? אתה בכל מקרה מתעב אותי ולא רוצה אותי בסביבה. זה רק יקל עליך אם אני אתפס." אני מסננת בכעס ובמעט עצב. משום מה, אשמה דוקרת אותי בחזה כשהוא מביט בי במבט כואב.
אני מנידה קלות בראשי כשאני מסתובבת עם גבי אליו ומתחילה שוב ללכת.
"חכי," אני שומעת אותו קורא לי, ולפני שאני מספיקה לקחת צעד נוסף, אני מועדת כשאריק לפתע אוחז בי ואנחנו מתחילים ליפול במורד ירידה חדה ותלולה.
אני פוקחת את עיניי שהיו עצומות כשאני מרגישה את בגדיי נספגים במים, ורואה את אריק שוכב תחתיי אחרי שנפלנו לתוך נחל רדוד. הוא ריכך את הנפילה שלי.
"מה את חושבת שאת עושה? את לא מכירה את היער הזה כמוני, אז אל תעזי להתרחק ממני!" קולו תוקפני כשהוא מביט בי במבט חודר.
אני קמה במהירות ממנו כשאני מבינה שידיו מחבקותי אותי ומצמידות אותי לגופו החטוב והרטוב.
"מצטערת. ותודה." אני ממלמלת כשאני מנתקת את עיניי בכוח ממנו כשהוא קם לתנוחת ישיבה והחולצה השחורה והרטובה נצמדת לגופו ומדגישה את החזה השרירי שלו.
אריק נאנח כשהוא מעביר את ידו בשיערו שחור-הפחם הרטוב לפני שהוא מביט בי במבט מנקב חורים. למה הוא מביט בי כאילו הוא מפשיט אותי? זה מרגיש כאילו אני עירומה וחשופה תחת המבט שלו. אני מרכינה את ראשי במבוכה כשאני מרגישה את לחיי הסמוקות תחת מבטו, והסומק מתגבר כשאני מבחינה בחולצה הלבנה שהפכה כמעט שקופה בגלל המים ורואים דרכה את החזייה שלי.
"אל תסתכל," אני כמעט צועקת כשאני משפריצה עליו מים ועוטפת סביבי את הקרדיגן כדי לכסות את עצמי.
בהתחלה הוא רוטן ומזדעף, ואז צוחק כשאני צווחת כשהוא משפריץ גם עליי. אני בוהה בו כשהוא ממשיך לצחוק ומתפעלת מהצליל המתוק.
"אני אוהב את הירח." אריק אומר כשהוא מביט על הירח המלא.
"מה?" אני מתנשפת מעט.
הוא אמר... לונה. השם שלי. אני די בטוחה ששמעתי נכון.
"אמרת שהשם השם שלך זה לונה. זה ירח בלטינית." אריק אומר כשהוא מביט עכשיו בי.
"כן. נולדתי בליל ירח מלא ואין סיכוי שהיו קוראים לי ירח, אז החליטו לקרוא לי לונה." אני אומרת כשאני מרימה את מבטי אל הירח ונזכרת בקולה של אימי קורא לי בשמי. אני כל כך מתגעגעת לבית.
"אבל לונה זה גם ירח רק בשפה אחרת." אריק שוב צוחק. הוא מפסיק לצחוק ומביט בי במבט שלא ניתן לפיענוח. "אני באמת אוהב את הירח."
אני מביטה בו בהערכה כששיערו נוצץ מעט מאור הירח הכמעט כחול. גורם לעיניו לנצוץ ולהילה יפהפיה לעטוף אותו סביב המים המנצנצים בגוון כחול-לבן. זה כאילו שהוא כולו עטוף בניצוצות שמימיים. המראה השמיימי הזה ייצרב לנצח בזיכרוני.