"כן אמא,מבטיחה, שבוע הבא אגיע", אמרתי לאימי בשיחת הטלפון שכבר בעשר דקות האחרונות אני מנסה לנתק.
"אני אדבר איתך, אני יוצאת לרכב על האופניים,נתראה" אמרתי בקוצר רוח וניתקתי את השיחה.
טוב אז כנראה שאגיע לגולדן סטייט בקרוב מאוד,לא שתכננתי זאת אבל לפעמים גם צריך להראות נוכחות בבית של ההורים.
זה היה יום ראשון טיפוסי, חודש מאי, החום התחיל להתפשט בכל חלקי הדירה הנחמדה שזכיתי במכרז דרך מקום העבודה החדש-שכבר הפך לישן-בווסט ווילג' בניו יורק, מקום צנוע ומלא באקשן-לפחות השגתי דירה פרטית משלי(לא באמת שלי,כי מי יכול לקנות דירה במנהטן?) במחיר שאוכל להרשות לעצמי.
"מדיסון" הטלפון שלי הבהב את שמה של חברתי הטובה.
"היי את",אמרתי בקול צפצפני,שמחתי לקבל את השיחה ממנה בבוקר יום ראשון, כי ידעתי שמשהו מיוחד מגיע.
"גברת מל ג'ונסון!", אמרה בקול צווחני.
"אני יודעת,סליחה, שבוע עמוס בעבודה", אמרתי בחשש, שתעלה על השבוע חסר כל תוכן של רביצה מול הטלוויזיה ואכילת אוכל איטלקי.
"מה שתגידי, בכל מקרה, הבנתי שאת מגיעה בשבוע הבא, לפנות זמן או שמצאת לך חברה הכי טובה חדשה?", אמרה בזריזות והיה נשמע כאילו עושה משהו.
"אני מבינה שהשמועות מתפשטות מהר מאוד באל איי", צחקתי.
"אני מגיעה, תתכונני,לזכר הימים ההם",עניתי.
עזבתי את הבית לפני 4 שנים כשהתחלתי ללמוד בקולג' בניו-יורק ונשארתי כאן,זה הבית שלי. תמיד ידעתי שאני לא הטיפוס של קליפורניה; המזג החם,הזריזות, החוסר נימוס, ובעיקר הקטע שלא אכפת לי מאף אחד! בניגוד לשאר האנשים או בעיקר בניגוד למדיסון. אלו דברים שהייתי בולטת בהם ממש בגיל צעיר.
"איזה כיף!, כדי שתתכונני את, אחרי המאמץ הקשה את מגיעה לקטוף את הפירות הטריים, בגלל העבודה החדשה-ישנה אני הולכת לסדר לנו כניסה למועדונים שרק חלמנו להיכנס!",אמרה בהתרגשות,רק שהיא לא יודעת שאני כבר ממש לא טיפוס של מועדונים, אלא של כוס יין וסרט טוב או מסעדה, אבל כל פעם שאני חוזרת לאל איי אני משתדלת בשבילה ובשביל החברות בנינו.
"ואוו, הולך להיות אדיר!", ניסיתי להישמע נלהבת עד כמה שאפשר והתחלתי להזיז את אופני הוינטאג' שאחי הגדול טובי קנה לי.
"כן,קדימה! אני מחכה בקוצר רוח",השיבה בשמחה לאחר ששמעה סוף כל סוף התלהבות בדבריי.
מדיסון סמית' הייתה בחורה בעלת הכי הרבה כריזמה שאני מכירה,תמיד עם חיוך וצחוק על הפנים,היא הייתה גבוהה,רזה עם שיער בלונדיני גולש ועיני שקד חומות וקטנות. תמיד ידענו שהיא תגיע למשהו מעניין בחיים שלה עם הדם של אל-איי שזורם לה בעורקים, היא חריפה,מבלבלת ומהפנטת. היא השיגה את עבודת חלומותיה בעיתון ה'פאשן-אלאיי' שכמובן עוסק באופנה ורכילות, היא מסקרת כמעט כל דבר או כל אחד בצורה הכי חריפה ומעניינת שיש.
שמתי את הטייץ של היוגה,לצערי כולם בכביסה, קצת שקוף,אבל בכל זאת, גם ככה אפילו עציץ לא מעיף אליי מבט בזמן האחרון, זרקתי עליי גופייה בצבע ניאון ואת הנייק האהובות עליי.
אחרי החורף 'הלוהט' הצבע עור שלי חיוור מתמיד, עיניי החומות נראו עייפות ושיערי הגלי בצבע חום בהיר כבר איבד צורה שהגיע לאורך מעל המותניים שלי, החלטתי לרחם על כולם ופשוט לקשור בגומייה את השיער,יחסית לכמויות האוכל שאני גורסת הגוף שלי נשאר אותו דבר,מבנה גבוהה, קצת ישבן,קצת רגליים,והבטן תודה לאל נשארה שטוחה-לפחות הגנים של אמא עזרו קצת.
הסתכלתי על האופניים היפות, ועכשיו נזכרתי ברגע רע מאוד,הורדת האופניים למטה.
"אוקי מל, מדרגה אחר מדרגה,מדרגה אחר מדרגה", שיננתי בראש באיטיות ויצאתי מן הבית.
לאחר שעברתי בהצלחה את ירידת המדרגות מהקומה הרביעית והאחרונה הלכתי לכיוון תחנת הסאבווי הקרובה,ועם קצת סרבול הצלחתי לעלות עם האופניים לרכבת הצפופה והומת האדם,יום ראשון זה היה היום השבועי של הסנטרל פארק.
כשירדתי מהסאבווי ועליתי למדרחוב התחלתי לדבש אט-אט לכיוון הפארק.
השמש הייתה חזקה, שכחתי כובע,משקפי שמש,קרם הגנה והכי חשוב מים, איפה הראש שלי היה באותו הרגע,לעזאזל, לפעמים אני יכולה להיות כזו מוזרה.
לאחר סיבוב מקיף בזרם הרוח של הסנטרל פארק וישיבת מנוחה+ ארוחת צהריים בדוכן הנקניקיות החביב עליי התחלתי לדבש חזרה לכיוון הבית, זו הייתה נסיעה של חצי שעה,אך במזג אוויר היום זה היה שווה.
הרגשתי את גופי רטוב מהלחות והלחיים שלי תפסו את הצבע האדום מה שגרם לעיניי החומות לבלוט, כשהגעתי לבניין העמדתי את האופניים ונחתי לחמש דקות,כי עכשיו החלק הכי קשה הגיע-4 קומות לעלות אופניים! בעבר הייתי משאירה אותן קשורות לכניסה של הבניין עד שכבר גנבו לי מס' פעמים, החלטתי שאני לא לוקחת סיכון,במיוחד לא באופני הוינטאג' שלי!.
אוקיי,מל,חזק,חזק,תעברי את זה בשלום.
באיטיות רבה העליתי מדרגה,מדרגה,גלגל ועוד גלגל של האופניים, עברתי רק את הרבע הראשון ו.... רעש חזק ובעייפות קלה וחוסר תשומת לב,האופניים נמצאו שכובות על רצפת הכניסה של הבניין.
הייאוש גבר עליי,החום הדהד בגופי ורק רצה להגיע למקלחת צוננת, הורדתי את ראשי למטה ומתחתי את שרירי הגב העייפים.
"את צריכה עזרה?",קול גברי עבה וגבוהה הסית את תשומת ליבי מהמתיחה הטובה הזו.
הסתובבתי בבהלה והורדתי למטה את חולצתי שטיפסה למעלה בעת ההתכופפות.
"אה...",הסתכלתי על האופניים שבקצה המדרגות,ועליי,בקצה השני.
ראיתי ידיים חסונות אוחזות בשתי תיקים גדולים, אט-אט ראשי טיפס למעלה וכל פיסה שהתגלתה החסירה בי עוד פעימה.
עמד מולי גבר יפה תואר, גבוהה,שרירים שבצבצו מזרועותיו, פרצופו היה יצירת אומנות של אלוהים, אוי לא,הלסת המרובעת שגורמת לירכי לרעוד בלי סוף.
"אה... במה?",שאלתי מהופנטת.
בבת אחת ובחוזקה הניח את התיקים על הרצפה,ואני?רק בהיתי בכפות ידיו החסונות.
הוא בשניות הרים את האופניים ממצב הנחיתה שהיו וטיפס בזריזות את המדרגות עד שהגיע קרוב אליי.
השתתקתי.
לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד על הפסל של מיכאלנג'לו שעומד מולי וכרגע הרים את האופניים.
"לאיזה קומה?", שאל ובחן את עיניי בסקרנות, מה שגרם לי להשפיל אותן מיד.
"אחרונה",עניתי בביישנות והסתתי שיערה שוררת שגם היא מרוב הלם קפצה לפניי.
אחרי שתי דקות חזר למטה כאילו כלום.
"תודה,לא היית צריך",אמרתי ורציתי לעזור לו עם אחד התיקים שלו, 'עין תחת עין,שן תחת שן,אופניים תחת תיק'.
"זה בסדר", אמר בפני הפוקר שלו שלא השתנו מהרגע שהתגלה מולי, ולקח את תיקו מהיד השברירית שלי.
"לאן אתה.." התחלתי לשאול.."קומה רביעית,שכן חדש לתקופה הקרובה",ענה ברצינות ולא הניד עפעף.
הבנתי שהשיחה לא תוביל לשום מקום,כנראה הבחור לא בעד קשרים חברתיים,כמו שבעצם אני הייתי עד לפני חמש דקות.
כשהגענו לקומה הרביעית ובזמן שהוציא את המפתח, בחנתי את שיער החום הגולש, את אפו היישר, הפה הדק והמסורטט,והזיפים הגבריים שהתנוססו על זקנו וסנטרו המרובע. זה פשוט לא הגיוני היופי הזה, כשהרגשתי שהמבטים שלי מתחילים להיות מוגזמים החלטתי שהגיע הזמן להיכנס לדירה.
בסופו של דבר מר מושלם נכנס לדירה וטרק אחריו את הדלת ואני, עדיין לא מעכלת שהיצור העל טבעי הזה, הפך להיות בן רגע שכן שלי.
בתקופה האחרונה לא היה שם אף אחד, הבנתי שהדירה שייכת לסוכנות כל שהי אך לא ידעתי יותר מדי,וגם זה לפי שמועות של השכנים המבוגרים מהקומה מתחת.
כשנכנסתי לדירה והנחתי את האופניים במקומם,היה לי חשק להציץ מחור הדלת,אך לצערי לא היה למה.
המקלחת והשאריות של אתמול מהאוכל הסיני עשו את שלהם,הכניס אותי שוב למוד של רביצה מול הנטפליקס, סרט אחר סרט, אך משהו קטנטן הציק לי, ההתנהגות המוזרה והחתיכות היוצאת דופן של השכן החדש שלי.
YOU ARE READING
Love me, Love me not
Любовные романыסיפור אהבה קליל והומוריסטי על בחורה צעירה ששמה מל ג׳ונסון שחייה בעיר הגדולה- ניו יורק. מל נולדה בלוס אנג׳לס, ועברה לגור בניו יורק, היא ממש לא כמו שאר בנות LA, היא שונאת את הצביעות, הגלאמור ואת העובדה שכסף שולט בעולם. היא מגיעה ממשפחה צנועה, למדה בקו...
