אבי העמיס על הג'יפ שלו את המזוודה שלי, ואני התיישבתי במושב הקדמי והמתנתי, השעה הייתה 13:00 בצהריים, יום ראשון, ארזתי איתי את שלל הדברים שקניתי, ועוד כמה דברים שאמא לא ויתרה שאכניס למזוודה, כמו מצעים ושמיכות חדשות. אבי התניע את הרכב ונסענו לכיוון LAX, הביקור הכי קצר וארוך שהיה לי בו זמנית, קצר, כי באמת לא הספקתי לעשות שום דבר, לא מלאתי מצברים מחברתי הטובה מדיסון, לא הספקתי להשתזף כמו שרציתי, או לבלות זמן נוסף עם אמא.וארוך? אתם בטח מנחשים למה...יותר מדי סיטואציות לא נעימות.. או סיטואציה אחת ששינתה את הכל.
אני ואבא ניהלנו שיחות חולין, על העבודה, המשך קריירה, המחייה בניו יורק, על המצב בחשבון הבנק שלי, ושהוא היה רוצה שאצא לחופשה, קצת יותר ארוכה מבדרך כלל, ושאנצל את התקופה הבאה.
הוא הוריד את המזוודה ונשק לי לשלום, הפרידה הייתה קשה וקצרה, אבא שלי לא אדם שנוהג להרבות במילים ומעשים, הוא גבר במלוא מובן המילה- והחוק הראשון הוא לא להראות רגשות מיותרים.
"תשמרי על עצמך", אמר וסובב את גבו בחזרה למושב הנהג.
סוף-סוף הייתי אחרי הצ'ק אין, והמתנתי לטיסה.
"את בטח כבר בדרך חזרה, את אכזבת אותי מל"
האסמס שקיבלתי ממדי, היה עוד יותר ממעצבן, לא הספקתי למצוא את המילים הנכונות לכתוב לה וכבר המטוס המריא ומצב טיסה היה במקום.
כל הטיסה הייתי בחוסר מרגוע, כל הזמן חשבתי על ההתנהגות האגואיסטית והמבחילה שלי, שדברים כאלה לא עושים!, מדיסון לא ידעה מה עובר לי בראש או בלב, רגע, די, אין שום קשר ללב, עד כאן, סך הכל פנטזיה קטנה- אני מנסה להמשיך לשכנע את עצמי, אולי זה באמת יעבוד, בחיים לא חשבתי שאהיה אחת מהבנות שנותנות לכלום ושום דבר להרוס חברות ארוכה של שנים, כבר תכננתי את ההתנצלות שלי כשארד מהמטוס.
השעה 1:00 בלילה, נכנסתי הביתה.
העייפות הייתה גדולה, כבר החלטתי שמחר בבוקר אני 'מאחרת' לעבודה, אני מקווה שמייק יהיה עסוק במשהו ולא ישים לב לחסרוני בשעתיים הראשונות של הבוקר.
לא עשיתי יותר מדי, השארתי את המזוודה סגורה, בחלל חדר האורחים, פשטתי את בגדיי, ואפילו לא טרחתי לשים מעליי משהו ונכנסתי ישירות למיטה, המיטה הייתה ריקה כמעט כמו הבית, הגעתי לתקופה שרציתי להעביר עם מישהו את הזמן, לחלוק איתו חוויות, או אפילו סתם לטייל בסנטרל פארק, לפחות יש לי את באדי, שכרגע ממלא את החלל הזה, אבל הלילה הוא לא איתי.
השעה 08:30 ועיניי נפקחו באיטיות, לאור שבצבץ מתריס חלוני, השמש החלה להיות חמימה מה שגרם לי לפשוט מעליי את השמיכה במהירות והתרוממתי לאט-לאט ממיטתי.
התארגנתי באיטיות, לקחתי את הזמן וניצלתי אותו עד תומו, עד השנייה האחרונה של החופש הקצרצר הזה, לבשתי את מכנסי הג'ינס השחורים שלי עם חולצה קצרה מכותנה בצבע ירוק זית, החלקתי את רגליי למגפיי הטרום קיץ שלי ויצאתי מדירתי, הבוקר לא היה צורך להוריד את באדי כי הוא עדיין אצל האנה, לא יכולתי לחכות להחזיר אותו הביתה בחזרה.
הסתכלתי על דלתו של השכן המבוקש, ריאן, כמה עצוב שהפנטזיה שלי התנפצה בו ברגע, אך בלילה הבודד שהיה החלטתי שאני לוקחת צעד אחורה ושמה אותו בצד ומתמקדת בדברים ריאליים תוך כדי שאני תוהה אם הוא חזר הביתה או מתי הוא חוזר, די למחשבות!, ירדתי את גרמי המדרגות בזריזות רבה, ותוך כמה דקות כבר הייתי על הרכבת בדרכי לעבודה, בוקר יום שני.
נופפתי לשלום למייק, שאפילו לא טרח לשאול איך עבר עליי הסוף שבוע, מה חדש?, ופניתי לכיוון העמדה שלי, הדלקתי את כל המחשבים ובחנתי את המסמכים שהשארתי בשבוע שעבר.
"איך היה הסוף שבוע?", חשבתי שלא ישאל לעולם, מייק הציץ בראשו מחדרו וחיכה לתשובה שלא עניינה אותו באמת.
"קצר וקולע", חייכתי והשתדלתי להיראות עסוקה כדי שלא יעמיס עליי עוד פרויקטים.
"בזמן שהשתזפת בסוף השבוע צף לנו פרויקט חדש, מול חברתו של דניאל, אנחנו רוצים להתחיל להאיץ את הנושא, תקבעי פגישה לשלושתנו במשך השבוע ונתחיל לדון בפרטים החשובים", אמר בפסקנות וחזר לחדרו.
"אין בעיה, אקבע מועד ואעדכן אותך", אמרתי בטון גבוה, שיוכל לשמוע אותי מחדרו.
את שאר היום ביליתי בשיחות טלפון, מסמכים, וכשהגיעה שעת ארוחת צהריים הלכתי למקומה של האנה, ולהפתעתי היא לא הייתה נמצאת במקומה, המחשב היה סגור והדפים היו מסודרים.
לקחתי את האייפון מהכיס האחורי של המכנס שלי והתקשרתי אליה.
"הלו", ענה בקול צרוד וחלש.
"האנה?, איפה את?, הכל בסדר?", שאלתי בדאגה.
"כן, אני רק חולה קצת, לא הגעתי היום לעבודה, רק עכשיו שמת לב לחסרוני?", שאלה בנימה כעוסה ומלאת תשומת לב.
"ממש לא, פשוט הייתי ממש עמוסה בעבודה, הפילו עליי פרויקט חדש וגדול", התבכיינתי.
"טוב אבוא לבקר אותך אחרי העבודה, לביקור חולים", מיד טהרתי את שמי וניתקנו את השיחה.
הלכתי לאכול לבדי, הפעם אכלתי רק סלט, לא יכולתי להרשות לעצמי לאכול משהו אחר אחרי כל מה שאכלתי בסוף שבוע האחרון, גם לי לפעמים יש גבולות.
ישבתי על בר לצד הוויטרינה הענקית של המסעדה, ואכלתי את ארוחת הצהריים, נכנסתי לאינסטגרם- חייבת להתעדכן... אחרי שעברתי פעמיים על כל הפיד שלי שכולל בגדים, נעליים, תכשיטים ועוד כמה אנשים בודדים שמעניינים אותי, החלטתי ללכת למנוע החיפוש- הקשתי –RyanArcher אנטר.
אלפי תוצאות עלו, נכנסתי לראשונה.
הדבר הראשון שהסית את תשומת ליבי היה מס' העוקבים-4.1 מיליון עוקבים!.
מה הוא אושיית אינסטגרם? הוא קונה עוקבים?, איך זה יכול להיות.
התחלתי לעבור תמונה, ועוד תמונה, בעדינות רבה, שהכפתור המהולל לא ילחץ ויודה שאהבתי את התמונה, הסתכלתי על הכמות העצומה של התגובות והלייקים, במחשבה שנייה אני לא חושבת שהוא ישים לב אפילו אם אהבתי את זה או לא, כמעט כמו שהוא שם על קיומי בעולם.
רוב התמונות היו בלי בגדים, תחתונים... קלווין קליין ועוד קלווין, אמריקן איגל,טומי הילפיגר, הוגו בוס ועוד שלל מותגים, רוב התמונות היו בלי חולצות, בדיוק מה שיכולתי לדמיין מבעד לבד שכיסה אותו, כל ריבוע וריבוע מסודר לפי הסדר, בשני טורים, הוא שזוף, חסון ובמילה אחת- מושלם!.
לא טעיתי במחשבה שלי, הבן אדם הזה באמת התגלות האל.
"הוא דוגמן", מלמלתי לעצמי בלחש.
"את רוצה עוד משהו?", שאל המלצר שחשב שקראתי לו.
"אה... לא, תודה!", אמרתי וקמתי ממקומי במהירות, החזרתי את התיק לידיי, והתחלתי להתהלך לכיוון העבודה, בוהה בתמונות שלו בלי סוף, מזל שלא נתקעתי בעמוד או שניים.
כשעליתי במעלית, רציתי להיכנס שוב, אבל הייתי צריכה לוותר על התענוג, בכל תמונה שעוברת אני מתחילה להידלק עליו יותר ועל המחשבה שהבחור הזה גר דלת ממולי, ברת מזל שכמותי.
"מדיסון!", שמה עלה לי לראש.
איך שכחתי, אני נהייתי חברה גרועה במלוא מובן המילה, עדיין לא החזרתי לה את הודעת ההתנצלות, אוקי, עכשיו אשב לכתוב משהו עמוק ומרגש שלא תוכל לחשוב פעמיים ולסלוח על ההתנהגות הטיפשית שלי בסוף השבוע.
"מל!", קרא לי בקול גדול מייק, מחדרו.
מיהרתי להניח את דבריי ולרוץ אל תוך חדרו.
"כן, מייק?", שאלתי כמו עובדת מצטיינת, הקשב המפקד.
"אנא ממך, תיקחי את כל הערמה הזו, אני חייב לרוץ לפגישה, ואני צריך שתמלאי את הדוחות הללו", אמר והתרומם בכיסאו, סגר את ווסט חליפתו והגיש לי את ערימת המסמכים.
"אבל מייק, אף פעם לא מילאתי...." התחלתי לומר, "אני סומך עלייך!" וקטע אותי במיידי מתחילת המשפט המעורער שלי.
"אוקי, נתראה, להתראות!", אמר ויצא בסערה מחדרו.
התיישבתי על כס המלכות, ניגשתי אל צג המחשב והתחלתי למלא דוחות, קצת התעכבתי, כי המחשבות שלי צללו מפעם לפעם על ריאן, ריבועים, בוקסר אדום.
הס- הס גדול לעצמי ולמחשבות שלי, אני חייבת להיות עם מישהו כדי להירגע מהברדק הזה שנכנסתי אליו.
השעה הייתה כבר 19:00 בערב, וסיימתי למלא את הדוחות חשוכי האל, אני מקווה שמייק יהיה מרוצה, שמחתי לשמוע שהוא סומך עליי, אני באמת מרגישה שאני נותנת מעצמי בשביל מקום העבודה של, אני מרגישה שאני מגלה רצינות ואחריות, ועם כמה שמייק יכול להיות מלחיץ ולא אכפתי, לדעת שהוא סומך עליי עשה לי את היום.
התמתחתי קלות על כיסאו של מייק ולפתע הוא נכנס.
"התמקמת?", שאל ברכושנות.
"כן, קצת..." אמרתי נבוכה יותר מתמיד והתרוממתי על רגליי מיד.
"סיימתי את הדוחות, אתה רוצה לעבור לראות שהכל תקין?", הצעתי.
"בוודאי!", חייך וחזר לשבת בכס המלכות.
התיישבתי על הכיסא מולו, בחנתי את מבטו ואת צג המחשב בזמן שהיה שקוע, המבט שלא לא בישר על שום דבר, הוא קרא את הכל בשקדנות.
"כל הכבוד!, שיחקת אותה!, עכשיו אני יכול להפיל עלייך משהו חדש!", צחקק איתי.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני רואה את מייק מצחקק, צחקקתי יחד איתו במבוכה.
"יופי, את משוחררת להיום!", הצהיר וסימן עם ידו לכיוון דלת היציאה מחדרו.
"אתה לא חוזר הביתה?", שאלתי בסקרנות, החושך כבר השתלט על ניו-יורק ומבעד לחלונות המשרד ניתן היה לראות את כל האורות נוצצים.
"זה הבית שלי יקירה", אמר וחזר לשקוד בצג המסך.
"לילה טוב, להתראות", אמרתי למייק.
יצאתי מחדרי בטיל, השעה הייתה מאוחרת והייתי צריכה להספיק להגיע להאנה, ביקור חולים- איך שכחתי.
עליתי על הרכבת וירדתי לאחר 2 תחנות.
האנה גרה לצד הסנטרל פארק בדירה עם שותף, הייתה לה דירה מקסימה, מעוצבת, מאורת, עם אוויר נקי ולא של תחבורה ואיזור תעשייה כמו אצלי.
דפקתי בדלת, ושמעתי את נביחותיהם הקטנות של באד-באד הקטן.
הוא מריח אותי, חשבתי לעצמי בהתרגשות.
האנה פתחה את הדלת, היא הייתה מכוסה בשמיכה מצמר אדמדמה, שהייתה נראית כמו גלימה או סנטה קלאוס עדיין לא הצלחתי להחליט.
באדי קפץ על רגליי, גבוה גבוה לעומת גובהו הנמוך.
"שלום לך, חולה, באתי לתת טיפול ראשוני!", גיחכתי והרמתי שקית של אוכל קנוי (כמובן).
"יש, מה הבאת?", שאלה בכמיהה.
"מרק של חולים!", צחקקתי, "חיפשתי במיוחד בשבילך!", הצהרתי בגאווה חברית שכזו.
"איזה כיף לי", האנה לקחה את השקית מידיי, והתיישבנו שתינו בחדר האורחים של ביתה, אל מול הטלוויזיה המוחלשת, באדי נח על בטני, ואני התחלתי לשפוך את סוף השבוע שעבר עליי.
"חתיכת סיפור, אבל מזל שגילית את זה בזמן לפני שזה התפשט, מחלת ריאן ארצ'ר דוגמן הצמרת של הוליווד", גיחכה האנה.
"כן... בזמן", חזרתי אחריה בייאוש.
"התנצלת בפני מדיסון?", שאלה בסקרנות והרימה את גבותיה.
"פאק, עדיין לא! אני כל הזמן רוצה לשלוח לה הודעה אבל לא מספיקה, איך שאני אגיע הביתה אני אחשוב על משהו ואשלח!, אני יעשה אפילו תזכורת בטלפון", נתתי לעצמי הוראה והכנסתי אותה למשימות בטלפון.
"קדימה, הריבים האלה כל כך לא שווים, בחורים יש כמו גרביים", אמרה האנה וצחקקה, תמיד שהיא מדברת על בחורים היא צוחקת, היא טוענת שהיא בסבב מזל רע, שאף בחור לא מתקרב אליה.
"לא רק את בסבב הרע", גיחכתי בחזרה, ומבלי שתגיד מילה קראתי את מחשבותיה.
"כשדניאל ריס ירצה אותי אני ממש כבר לא אחשב בסבב הרע", אמרה בזלזול.
"הוא לא רוצה אותי!, סך הכל הזמין אותי לדייט", אמרתי בביישנות.
"זה מספיק בימינו", חייכה אליי וטפחה על גבי.
כשיצאתי אל כיוון ביתי היה כבר מאוחר, שאפילו החלטתי לקחת מונית.
פתחתי את דלת ביתי והמזוודה הסתכלה עליי, "אין סיכוי, לא היום, לא עכשיו", הצבעתי עליה והלכתי ישרות לחדר האמבטיה.
התקלחתי בזריזות ולבשתי עליי מכנס קצרצר וגופיה .
"מיטה,טלוויזיה, מיטה, טלוויזיה?", שאלתי את באדי.
באדי קיפץ על המיטה, מה שגרם למיטה לנצח בסבב הזה.
נכנסתי מתחת לשמיכה ובאדי לידי וצללתי לשינה עמוקה.
YOU ARE READING
Love me, Love me not
Romantizmסיפור אהבה קליל והומוריסטי על בחורה צעירה ששמה מל ג׳ונסון שחייה בעיר הגדולה- ניו יורק. מל נולדה בלוס אנג׳לס, ועברה לגור בניו יורק, היא ממש לא כמו שאר בנות LA, היא שונאת את הצביעות, הגלאמור ואת העובדה שכסף שולט בעולם. היא מגיעה ממשפחה צנועה, למדה בקו...
