לפני חודש בערך, במקום רחוק שנקרא "ארץ לעולם לא", גראנד הוק עדיין היה נחשב לתושב קבע. באותו היום, באותה השעה, הוא התהלך בתוך היערות שבאי היחיד בארץ, עצבני, לאחר שיחה מתוחה עם מנהיג "הילדים האבודים", אויביי אביו, פיטר פן. פיטר, בתור ילד בלונדיני בעל מראה מתוק ותמים, בהחלט יכול להטעות רבים. הוא חכם וחזק יותר ממה שהוא נראה, והוא שותף נהדר לשיחה הגיונית. המחשבות האלה, בהן גראנד נזכר באותם רגעים, גרמו לו להשפיל מבט לכיוון קרס הכסף שהיה מולבש על ידי השמאלית, אחד כמו זה של אביו, וזה גרם לו להעלות זיכרונות אחרים ומציקים.
הוא תכנן לחזור ל"רוג'ר העליז", לספינת הפיראטים שהייתה ביתו, אבל משהו עצר בעדו. יותר נכון, מישהי. פיה. קטנה ומעופפת. לבושה בבגדי עלים ופרחים צבעוניים ושיער ארוך ובהיר אסוף לתסרוקת מיוחדת שאי אפשר היה לתאר בפשטות. היא הייתה בעלת כנפיים גדולות שזהרו בחשכה שתיכף תבוא להכות את השמיים.
"טינקרבל?" הוא הופתע לראות אותה, ועוד כשהיא מחייכת אליו. היא לא נהגה לחייך לכל אחד, בדרך כלל, זה היה רק לפיטר פן, חברה ובן בריתה.
"קח." היא אמרה לו בקולה הזעיר והגישה לו שקיק בד חום שתכולתו גרמה לו לזהור.
"באמת?" הוא שאל אותה בבלבול והפתעה.
"כן." היא הייתה רצינית. "שמעתי את השיחה שלך עם פיטר. אני חושבת שאתה צודק."
"אבל אם הוא יגלה-"
"אני יכולה להסתדר איתו." היא הרגיעה אותו. "אני בטוחה שאצליח לשכנע אותו שזה לא היה רעיון גרוע."
"הא, תודה לך." הוא לא התערב יותר מכך. כאשר טינקרבל אומרת משהו, היא עומדת מאחוריו. אם היא אמרה שהיא תסתדר, היא תסתדר. זה בטוח. הוא העביר לה חיוך והיא הנהנה בהבנה.
"תהנה." טינקרבל הוסיפה לומר לו לפני שהתעופפה משם.
הוא המשיך להביט בה עד שנעלמה באופק, ורק אז חזר להסתכל במתנה שהביאה לו. אילו גראנד היה יכול לרקוד ולצהול משמחה הוא היה עושה את זה, אבל בשביל מה שתכנן במוחו הוא היה חייב להיות שקט ודיסקרטי מאוד, וצהלות לא היו כלולות בעניין.
הוא פתח את השקיק שהוענק לו ושפך מעט מאבק הפיות שהיה בתוכו אל תוך כף ידו. ממנה הוא זרק אותה לאוויר ונשטף בגשם הקסום שלה. בתחושה ראשונית של תעופה הוא הרגיש איך רגליו עולות ונפרדות מהקרקע, ואיך גופו מתחיל לרחף למעלה. חיוך מאושר עלה לו, והוא השתדל שהשמחה שלו לא תגרום לאיבוד האיזון לו היה זקוק בצורה משמעותית באותו רגע.
לאחר כמה שניות באוויר הוא סוף כל סוף הצליח להבין איך לנווט בצורה הזאת, וברגע שהבין, הוא מיהר לעלות לשמיים ולעוף.
רק שאף אחד לא ישים לב, הוא התפלל, ומיהר להגיע אל מטרתו, אל הכוכב.
הוא לא הצליח לחוש שום אשמה בכך שהוא "בורח". כבר תקופה שהוא נוהג לפנטז על הרגע הזה בו יעזוב את "ארץ לעולם לא" ויתחיל בחיים רגילים. הוא לא פיראט, לא באמת. הוא לעולם לא יהיה בוגר מספיק כדי להיות קפטן שיעריצו. הוא לא ילד, כמו פיטר וחבריו. הוא לא שום דבר בעולם שלו, וזה מה שגרם לו לרצות לעזוב עוד יותר.
YOU ARE READING
מצוד הפלאות (ספר 2)
Fantasyלאחר שנשאבו השישייה דרך השער, הם מוצאים את עצמם בעולם הפוך לחלוטין, וכמובן, מסתבכים עוד לפני שמבינים איך ולמה, ומה קורה. כריס, בנם של סינדרלה והמלך ארתור, אנג'י, בתם של היפה והחיה, נואר, בתה של שלגיה, רפאל, בנו של עוץ לי גוץ לי, איב, בתה של הפיה הרע...
