בתמונה: סידני
"אדם, היי קום,"
"אדם. אדם. אדם. אדם. אדם!"
"אני ער אני ער! אני חולה, ואפילו לישון אסור לי," גנח בעצבים ופקחתי עיניים רק כדי לראות את סידני שוכבת מעליי ומצחקקת.
"מה קרה סיד?" חייכתי ומשכתי אותה לחיבוק. "אל תחבק אותי זה יכאב לך סתום."
"אני אוהב לחבק אותך עכשיו תסתמי ותחבקי בחזרה," מילמלתי ותוך כמה שניות היא התכרבלה בחזה שלי והחזיקה בחולצה שלי כאילו אני עומד להיעלם כל שנייה.
"אתה צריך לאכול, ואתה משתחרר מחר. הו ואתה ישן אצלנו עד שתחלים." היא מילמלה והושיטה את היד שלה למגש שמחובר למיטה ורק עכשיו שמתי לב שיש עליו קופסה של צ'יריוס, קערה וחלב. כבר אמרתי כמה אני אוהב את שניהם?
"רצו להציע לך פודינג ומשהו אחר מגעיל כשישנת אז אמרנו להם שזה בסדר ודניאל הלך לקנות צ'יריוס וקופסה קטנה של חלב. גם ככה נגמר לנו הצ'יריוס בבית. אם ישאר עד שנגיע לשם," היא ציחקקה והתיישבה עליי עם הפנים אליי, היא שמה קצת מהצ'יריוס בקערה ואז נזכרה שהיא רוב הסיכויים תאכל איתי אז היא הוסיפה עוד קצת.
לרוב היא אוכלת איתי כי אם היא תאכל לבד היא לא תסיים את זה, היא אף פעם לא מסיימת את האוכל שלה, ודניאל רכושני כשזה מגיע לאוכל שלו אז אני אוכל ביחד איתה. את האמת? לא מפריע לי.
"אוי, יש כפית אחת." רציתי להגיד לה שלא מפריע לי אבל העדפתי לסתום, שתעשה מה שנוח לה.
"פה גדול," היא אמרה ושמה בכפית קצת מהדגנים עם החלב והכניסה לפה שלי כשפתחתי אותו. הופתעתי טיפה שאחרי כמה שניות היא עשתה אותו דבר לעצמה, בטח, כבר אכלנו ככה פעם אבל זה בגלל שלא הייתה ברירה.
"מה אתה תלבש?" היא פתאום שאלה והוציאה אותי מהמחשבות שלי. "הממ?" מילמלתי כשהיא הכניסה את הכפית לפה שלי פעם נוספת. היא רק ציחקקה ושאלה שוב את אותה שאלה.
"מתי?"
"לנשף, מן הסתם." היא אמרה ואכלה בעצמה. אממ לא ממש חשבתי על זה אבל... "את הפיג'מה שלי, אני לא מתכוון ללכת." אמרתי והיא כמעט הפילה את הקערה עליי, עדיין יש בזה חלב. למזלי היא תפסה את הקערה לפני שהכל נשפך עליי. "מה?! מה זאת אומרת לא בא?!"
"מה קורה כאן?" דניאל נכנס לחדר כשביד שלו יש קערה מלוכלכת אבל ריקה. שמן. "איך אתה מרגיש?" הוא שאל וניסיתי להתעלם מהמבט הנוקב שסידני נועצת בי. "אחרי שאני אסיים איתו הוא לא יוכל להרגיש כלום," היא מילמלה באיום שנשמע חמוד כשיצא מהפה שלה.
"מה הוא עשה?" הוא שאל בחיוך, לגמרי משועשע מהסיטואציה. לעומתו, סידני באמת נראתה כאילו היא עומדת להרוג אותי. "הוא אמר שהוא לא בא לנשף הסיום! מי ישמור עליי?!"
"זה למה יש לך אח גדול," ציחקקתי אבל מיד הפסקתי כשראיתי שדניאל מסתכל עליי בדיוק כמו שסידני מסתכלת עליי. אתם צוחקים עליי. "מה קורה לשניכם? אפשר לחשוב כבר, אז אני לא אלך לנשף, ביג דיל." גילגלתי עיניים וזה רק גרם להם להתעצבן עוד יותר. הם התחרפנו סופית, אני בטוח בזה.
"מי דפק אותך? לפני כמה ימים רצית שאני אבוא איתך לבחור חליפה, מה לעזאזל?" למה התגובה שלהם כלכך מוגזמת?
"אתה יודע שדניאל תמיד משתכר, הוא לא תמיד ישגיח עליי ואתה כמו אחי הגדול. אני לא רוצה שתבוא רק להשגיח עליי מן הסתם, אבל אם תבוא אני ארגיש יותר בטוחה. חוץ מזה, אתה אוהב את הנשפים של הבית ספר."
"סיד אני בטוח שמי שיקח אותך יגרום לך להרגיש מספיק בטוחה איתו, אחרת לא היית הולכת איתו לנשף." אמרתי והיא הניחה את הקערה על המגש וחזרה לחבק אותי. "אני דואגת לך אדם, אתה מתנהג מוזר, עברת תאונה! מה לעזאזל קורה לך?"
"אני בסדר, אני מצטער שהדאגתי אתכם. זה לא היה בכוונה.." נישקתי את הלחי של סידני בזמן שדניאל הזיז אותי קצת ונשכב לידי.
"אדם...למה אתה לא מספר לנו מה קורה? חשבתי שאנחנו משפחה." היא מילמלה את המשפט האחרון וניסתה לקום ממני.
"סיד, בבקשה," ניסיתי לתפוס את היד שלה אבל זה כאב מידי אז פשוט נאנחתי בכאב והסתכלתי עליה איך היא יוצאת מהחדר בריצה. מה שכאב אפילו יותר.
"מי הרסה אותך?" דניאל פתאום שאל והניח עליי את הראש שלו. למה כולם מניחים שזה בגלל מישהי? ולמה לעזאזל כולם צודקים?
"דני, בבקשה אתם צריכים להבין שאני בסדר. התאונה הזאת זה בדיוק מה שהיא. תאונה. זה קרה בטעות, התעצבנתי בגלל משהו קטן ונתתי מכה להגה, מה שקרה אחר כך כבר לא משנה. בסדר אז אני בבית חולים, ביג דיל. אני ילד גדול אני אתמודד עם זה. אה ונראה לי שאני אשאר בבית שלי בזמן ההחלמה, אני אסתדר."
"ממה התעצבנת?"
זה כל מה שיש לך לשאול?
נאנחתי בתיסכול לפני שאמרתי, "כשיצאתי מהבית שלכם, סיד יצאה אחריי ולא היה לי כוח לענות לה והתחלתי להתעצבן מכמות הפעמים שהיא קראה לי אז התפרצתי עליה. הרגשתי כמו אידיוט כשהבנתי שהיא יצאה מהבית בשלג כדי לראות אם אני בסדר."
"אתה מחבב אותה." הלב שלי החסיר פעימה. לעזאזל לב מטומטם, תפעל!
"ברור, היא חלק מהמשפחה שלי." בתקווה שבאמת תאמין לזה.
"אתה יודע שלא לזה התכוונתי." אני יודע פשוט קיוויתי אחרת. "ברור שלא דני, זה יהיה מוזר לצאת איתה, היא כמו אחותי הקטנה." היא לא דומה בכלל לאחותי הקטנה, להפך, היא הרבה יותר טובה מאחותי הקטנה.
"אגב אחותך הקטנה...דיברת איתה מאז מה שקרה?"
"לא. אני גם לא מתכוון לדבר איתה, היא יכולה לשכוח ממני." הסיפור עם אחותי, ועם כל המשפחה שלי, הוא מסובך. יותר מידי מסובך.
זה למה התחלתי לעבוד בגיל 14, ועברתי לבית משלי בגיל 16, ועברתי לבית ספר חדש יחד עם דניאל וסידני, ואז אבא שלהם החליט לעזור לי..
אמרתי לכם.
מסובך.
מצטערת שלא העליתי מוקדם יותר, כיתה י"א זה חרא. תישארו בכיתה א' לנצח!
YOU ARE READING
my best friend's sister (Discontinued)
Teen Fiction"אפשר לפחות לדעת איך קוראים לך?" היא שאלה וניסתה להוריד לי את המסיכה, הורדתי את ידה בעדינות ונישקתי את שפתיה פעם נוספת, אסור שתדע מי אני. "לא דיברת מתחילת הערב, רקדנו, נישקת אותי פעמיים, ואתה עדיין לא מרשה לי לדעת מי אתה. מתי כן תגלה?" חייכתי והנחת...
