הקטע שלנו

פרקים 13+14

״לקחת הכל נכון? שלא יקרה מצב ששכחת משהו.״ בוני שאלה כשהכניסה את החולצה האחרונה למיזוודה שלה. חג המולד הגיע ואיתו הלחץ מצד כולם. אמא שלי שלוחצת עליי להגיע כמה שיותר מוקדם ובוני שממהרת אותי ממש. אני באמת לא מבינה מה ההיתלהבות, בשביל המבוגרים זה יותר הוצאה אחת גדולה ושמנה מאשר חג לשמוח בו.
״תירגעי בוני, זה רק לשבוע אחד.״ אמרתי בחוסר עיניין כשסגרתי את המיזוודה.
״מי היה מאמין שכבר חג המולד? אני כבר מתה לחזור לבית, המזג אוויר פה מדכא אותי, אני מצגעגעת לשמש. ובנוסף, ממש לא יזיק קצת חופש מהעיר הגדולה, ולך?״ שאלה בוני אך לא באמת הקשבתי לה, הייתי עסוקה בלהכניס דברים לתיק.
לחזור לעיר ילדותי, חלום של ממש. זה בסך הכל שבוע רגיל של שעמום שהכי ריגוש בו יהיה לראות את כריסטופר מיתרגש מהמתנות שהוא מקבל בבוקר חג המולד ואותי נאנחת על כמה שמשעמם לי. כשסגרתי את הריצרץ צלילי הודעה ניכנסת נישמע ברחבי החדר וחיוך קטן עלה על פני.
מיספר לא שמור שלח הודעה.
׳חג המולד שמח נעמי, אני מקווה שעכשיו שיש לך את המספר שלי זה יתן לי כמה נקודות אצלך. גייסון xxx׳ היה רשום בהודעה וחיוך קטן עלה על פרצופי. ׳על מה אתה מדבר? בחיים לא יהיו לך נקודות אצלי. נעמי xxx' רשמתי בחזרה וגיחוח קטן עלה על פני. הנחתי את הפלאפון בצד ולא זמן קצר אחרי זה קיבלתי הודעה חזרה.
׳חג מולד שמח נעמי, חג מולד שמח. גייסון x.׳
הוא שלח וצחקתי קצת יותר.

״נעמי בואי כבר ותפסיקי לעמוד לבד בחדר עוד מעט המטוס שלי יוצא ואני צריכה שתקפיצי אותי לשדה תעופה אז תזיזי את התחת הקטן שלך כבר!״ בוני הלא נחמדה במיוחד צעקה לי מהסלון וגרמה לי לאנחה כבדה, החיים שלי בזבל.
״אני באה!״ צעקתי והורדתי את המיזוודה מהמיטה והיתקדמתי לכיוון הסלון כשרעש הגרירה החריד לי את האוזניים. בוני לוקחת מטוס מהסיבה הפשוטה, היא לא סובלת נסיעות ארוכות מאוד, והיא עשירה בנוסף אז באמת לא אכפת לה כי זו לא הוצאה גדולה מבחינתה.

״אז כאן אנחנו ניפרדות אה?״ בוני שאלה באנחה קלה והיתנפלה עליי בחיבוק חונק. ״בוני זה רק לשבוע ואנחנו חוזרות לכאן, ואנחנו לא נפרדות פה.״ אמרתי כשניסיתי להרחיק אותה בעדינות מחיבוקה החונק. ״אל תהיי חסרת לב! זה חג המולד, תישתחררי.״ קבעה בוני כשהיסתכלה על התיקרה בלהט.
״בואי נעוף מפה כבר יש לי גם לעבור במישרד בדרך.״ אמרתי ולקחתי את מפתחות האוטו מהשידה ויצאנו מהדירה.
יש לי לקחת כמה ניירות מהמישרד כי מה נעשה, העבודה היא חיינו לא?
״בזהירות בוני!״ אמרתי כשנשכתי את שפתיי בחוזקה רבה כשבוני הפילה בטעות את המיזוודת הרבות שלה בכניסה לשדה תעופה.
״איזה מידרכה עקומה!״ היא היתעצבנה וגרמה לי לצחוק בקול.
״אני אתגעגע אלייך.״ היא אמרה בפעם האלף וחיבקה אותי חזק. ״רגע, איך שכחתי! קניתי לך משהו.״ היא אמרה לבסוף ואני הבטתי בה בבילבול כשהיא פתחה את אחת המזוודות שלה והוציאה משם קופסה כחולה קטנה. ״את ממש לא היית צריכה ו-״
״תסתמי כבר, אני רציתי לקנות לך. חג המולד שמח נעמי.״ היא חייכה אליי והלכה לדרכה אבל אז הסתובבה שוב פעם, ״שלא תעזי לפתוח את זה לפני בוקר חג המולד!״ היא צעקה ואני הינהננתי, מנסה שלא לצחוק, וסגרתי את דלת המכונית.
היא חייכה וניכנסה לשדה תעופה שהיה מלא במישפחות וילדים בודדים מכל הצדדים. ההורים של בוני מרוויחים יותר בחודש מאשר שההורים שלי בשנה שלמה, אז הם מרשים לעצמם בית בהונולולו היפייפיה. בוני שמאוד אוהבת את כל היוקרה של הבית של ההורים שלה, בקושי מיסתדרת בדירה הקטנה מאוד שלנו והיא עד היו מיתלוננת שקטן לה מידי. ׳באתר אינטרנט הדירה הייתה ניראת הרבה יותר מרווחת.׳ היא תמיד ממשיכה להגיד ולגרום לי לצחוק.