הקטע שלנו

פרק חמש

״כן, בוני רוז ונעמי לוי.״ אמרה בוני למארח בכניסה למיסעדה. מבט טיפה מוזר עלה על פניו העגמומיות וחיוך עלה על פניו כמה שניות אחרי זה.
״בואו אחריי.״ אמר וחשף חיוך קצת עקום. אני לא סובלת חנפנים ואנשים לא כנים, המבט שלו בהתחלה לכמה שניות? זה מבט של אתן לא ניראות כאילו יהיה לכם כסף לאכול במסעדה כזאת, אבל הזמנתן מקום ואני לא יכול לעשות כלום.
המארח הוביל אותנו לשולחן בקצת צד המיסעדה, אך אין תלונות כמובן.

״היום לא מיתקמצנות טוב?״ בוני שאלה כשהרימה את כוס היין שהזמינה כמה דקות לפני, וכמובן שהיא הזמינה גם לי.
״אין בעיה המפקדת!״ אמרתי ומבט משועשע הופיע על פנייה וחייכתי חיוך קטן ״לעתיד טוב יותר, ושהעיר הזאת תעשה לנו רק טוב.״ היא חייכה והרימה את כוסה, אז הרמתי את כוסי כמוהה וחייכנו ושתיתנו לגימה. ״זה יין דיי טוב!״ בוני היתלהבה ואני ציחקקתי, אבל אני נזהרת שלא לשתות יותר מידי.
ארוחת הערב עברה בקלילות, הייתה אווירה של צחוק ואני חייבת להגיד שלמדתי להכיר את בוני רוז הרבה יותר טוב עכשיו, והיא לא כזאת נוראית. היא פשוט בן אדם נחמד אך מתוסבך, ושהאופנה זה הדרך היחידה שיש לה להוציא את הרגשות שלה. ״יש כאלה ששרים ויש כאלה שכותבים, ויש כאלה שמעצבים.״ היא אמרה בערך עשרה פעמים בפגישה הזאת. היא הסבירה לי שהיה נמאס לה מכל חיי העושר האלה, אז יום אחד היא פשוט הייתה בפייסבוק וראתה שאני נואשת לשותפה, אז היא ניסתה את מזלה, וכמובן שהיא הצליחה.

״תיראי, הבוס שלך כאן.״ בוני אמרה בעוד היא קוטעת אותי שאני מדברת על כמה שנאתי את המורים שלי באוניברסיטה וגרמה לי להיתבלבל.
״על מה את מדברת?״ שאלתי בחיוך והיסתובבתי לראות על מי היא דיברה. ובאותו הרגע, ירד לי החיוך. ״מה? מה הוא עושה פה?״ שאלתי בלחש והיא משכה את כתפייה לסימן של תהיה.
״מה זה כזה משנה לך?! הוא בסך הכל אלכסנדר.״ היא אמרה ובעטתי לה ברגל מתחת לשולחן.
״מה הסיפור הגדול?״ היא שאלה בעצבים וידעתי שאני חייבת לספר לה, היא לא תשחרר. ״נעמי לוי, תישפכי הכל, עכשיו.״
״אני סוג של.. שכבתי עם הבוס שלי.״ אמרתי בלחש והיא פערה את פייה. ״מה?!״ היא צעקה עליה וסימנתי לה עם היד לסתום.
״מה? את רצינית? מתי? איפה?״
״אתמול בלילה. וזה היה לפני שידעתי שהוא נשוי+הבוס שלי, באמת. האלה שהחזירו אותך הביתה היו האנשים שלו..״ אני מרגישה פרוצה, שכבתי עם גבר נשוי.
״החזירו אותי הביתה?״ היא גיחחה ואני גירדתי את ראשי בבילבול.  ״אני חזרתי הביתה לבד, וגם זה בקושי.״ היא גיחחה ואני רתחתי מעצבים, השקרן הזה! מי הוא פאקינג חושב שהוא?!
״עזבי אותך.. זאת הייתה טעות חד פעמית, אל תגרמי לזה לקרות שוב פעם, עכשיו בבקשה בואי נזמין אוכל אני רעבה ממש.״ היא עשתה פרצוף ואני הייתה רותחת, לא היה לי סבלנות ורציתי לרצוח אותו. הוא שקרן מיזדיין, הוא הבטיח שהוא ידאג שהיא תחזור בבטחה הביתה!
״אני לא יכולה לעשות את זה.״ אמרתי וקמתי מהשולחן שהבטן היתהפכה לי והורתה לי לשבת חזרה בשולחן, אבל לא הקשבתי לה.