מנסה - trying

פרק 9

שנים. אני מרגישה כאילו לא ראיתי את ג'יימי במשך שנים, כשלמעשה חלפו רק כמה ימים. הוא עדיין נמצא בבית שלו חולה ולא היתה לי האפשרות לראות אותו. בכל פעם ששאלתי את דילן את הכתובת, הוא פשוט זרק הערה עוקצנית ושינה את הנושא ל... לאלי.
בזמן ההפסקות נפגשנו שוב ואלי הכירה לו את שאר החברים שלה. הם גם סוג של החברים שלי, אם אפשר לכנות אותם ככה רק כי אני לפעמים נפגשת איתם בגלל אלי. בכל אופן, זה די הרתיח אותי שדילן כל הזמן שינה את הנושא אליה כשביקשתי לראות את ג'יימי.
היום יום שישי. מה שאומר שהלימודים מסתיימים מוקדם היום. אם דילן כל כך מתעקש שלא להראות לי את הדרך, אז אני פשוט אעקוב אחריו. עם ההחלטה הזאת בראשי, אני יוצאת משטח בית הספר לאחר הלימודים כשאני עוקבת אחריו, עד כמה שאפשר לקרוא לזה לעקוב כשרוב הדרך זאת הדרך שלי לבית.
אני ממשיכה ללכת אחרי דילן ממרחק, כשלפתע הוא נעצר ליד השביל של הפארק, מפנה את מבטו הצידה לכיוון המגרש המרוחק המלא בילדים שמשחקים כדורסל.
הו לא. אתה ממש לא הולך לשחק לי עכשיו!...
כאילו קרא את מחשבותיי, הוא מפנה את מבטו בחזרה קדימה ופשוט ממשיך לעמוד שם עם הגב אליי. כשהמחשבה על כך שהוא עלה עליי חולפת בראשי, היא מיד מתחלפת בהקלה כשהוא רק פולט אנחה וממשיך ללכת.
אני ממשיכה לעקוב אחריו, מסתתרת מדי פעם כדי שלא יקלוט אותי. אני מסתתרת מאחורי עץ גדול כשהוא חוצה את הכביש, נכנס לשביל גישה של בית לא גדול מעבר לכביש, ופנימה דרך הדלת. כשאני רואה שהדלת נסגרת, אני מביטה לצדדים ומתקדמת לחצות את הכביש.
אני הולכת בשביל הגישה כשידי אוחזת חזק ברצועת תיק בית הספר שלי. נעמדת לפני הדלת, נושמת כמה נשימות עמוקות, אני דופקת על הדלת ברעידות קלות.
מה אם ג'יימי לא ישמח לראות אותי?
המחשבה הזאת גורמת לי לחרדה. זה נכון שאנחנו ביחד, אבל מעולם לא חצינו את הגבול הדק במערכת היחסים שלנו. ומה שקרה בפעם האחרונה בכיתה, כשכמעט הפשטתי אותו ודילן תפס אותנו, אני די נלחצת מהתגובה שתהיה לו כשיראה אותי בפתח ביתו. שדרך אגב, נמצא רק שניי רחובות מהבית שלי! איך לעזאזל לא ידעתי מזה? שהוא גר כל כך קרוב אליי?
אני מתנערת מהמחשבות באחת כשהדלת נפתחת לפניי וחושפת את ג'יימי לבוש בטי-שירט לבנה וטרנינג אפור, עומד מולי עם הפתעה שניכרת בעיניו.
אני מתבוננת בו. עיניי עוברות על לסתו המעוטרת במעט זיפים, נותנים לו מראה מעט מחוספס, שגורם לידי לעקצץ עם הרצון להעביר אותה על לסתו ולהרגיש את החספוס שלה. נראה שהוא לא התגלח בימים האחרונים.
ג'יימי גם מתבונן בי למשך כמה שניות בדממה, עדיין עם הפתעה בפניו.
"הפתעה?" אני מעקלת את פי לחצי חיוך. טוב, זה נכון שציפיתי שיהיה מופתע, אבל עם זאת, נראה שיש גם הלם בעיניו.
"מה את עושה פה?" הוא שואל במהירות וחוסם מעט את הפתח כשהוא רוכן קדימה ומשעין את זרועו על המשקוף.
"מה זאת אומרת? לבקר אותך כמובן. לא הגעת במשך כמה ימים ולא התקשרת או שלחת הודעה. התחלתי לדאוג." קולי יוצא לא ברור. למה זה נראה כאילו הוא לא רוצה אותי פה?
"מצטער. לא התכוונתי להדאיג אותך ושתבואי עד לכאן. הכל בסדר, את יכולה לחזור." הוא מעביר את ידו שהייתה על המשקוף ומגרד בעורפו.
"אתה לא מתכוון להכניס אותי פנימה?" אני מצמצת את עיניי אליו.
מה עובר עליו?
ג'יימי מרים את עיניו אליי אחרי שהסיט אותן ממני. "תראי, אן... אני--" הוא מתחיל להגיד.
אני מרימה את ידי וקוטעת אותו. "הבנתי. אתה לא רוצה אותי כאן," אני אומרת בכעס ומסתובבת על עקביי. כשאני מתחילה לצעוד ולהתרחק, אני מרגישה את ידו נכרכת סביב זרועי ועוצרת אותי.
"חכי רגע," הוא מתנשף מאחוריי.
אני מסתובבת כדי להביט בו בכעס, אך הכעס מיד מתחלף בדאגה כשאני רואה את המצב הרע שלו. מצחו מיוזע, עיניו מזוגגות ולחייו מעט אדומות.
"אתה בסדר?" אני מניחה במהירות את ידי על מצחו. "פאק, אתה רותח!"
"הפה שלך," הוא מנסה להזהיר.
"עם כל הכבוד, אנחנו לא בבית הספר עכשיו ואתה לא המורה שלי כרגע, כך שאל תהיה כל כך סמכותי." אני אומרת בנוקשות.
הוא מגחך חלושות, מכסה את פיו ומשתעל. "תמיד מתחכמת."
"עכשיו תן לי להיכנס ולהכניס אותך למיטה." אני פוקדת.
ג'יימי מכווץ גבה ומביט בי בזהירות.
"זה לא מה שאתה חושב," אני מגלגלת את עיניי.
ג'יימי עוצם את עיניו, נאנח בתבוסה ומתחיל להוביל אותי פנימה.
"אכלת?" אני מניחה את התיק לצד הדלת.
"כן." הוא עונה כשהוא סוגר את הדלת.
"לקחת כדור?"
ג'יימי מהנהן בעייפות ומשפשף את מצחו בידו.
"אז אני אכין לך רק תה. איפה המטבח?" אני מביטה סביב ומחפשת את המטבח.
"שם," ג'יימי מסמן בידו לעבר הפנייה הימנית בסוף המסדרון הקצר.
"טוב, לך בינתיים לחדר ותנוח במיטה." אני מתקדמת לעבר המטבח וג'יימי לעבר חדרו.
"אם את צריכה עזרה, תקראי לי." אני שומעת את קולו.
"אני לא צריכה עזרה בהכנת תה, תודה." אני משיבה בקול כדי שישמע.
אני סורקת את המטבח כשאני מפעילה את הקומקום ומחפשת בארונות תיונים בשביל התה. אני פותחת וסוגרת את הארונות, נאנחת בתסכול כשאני לא מוצאת שום דבר. לא את התה, לא את הכוסות ולא את הכפיות הקטנות. לעזאזל. מי היה מאמין שאצטרך עזרה בהכנת התה הארור הזה??
אני ממשיכה לחטט ולחפש, ולאחר זמן מה, מצאתי את כל מה שהייתי צריכה.
אני מניחה את שקית התה בכוס ומוזגת את המים מהקומקום. אני לא בטוחה כמה סוכר הוא אוהב בתה שלו, כפית או שתיים, אז אני מוסיפה כפית וחצי סוכר ליתר ביטחון, ומערבבת. אני מניחה את הכפית בכיור, לוקחת את הכוס ומתקדמת לכיוון חדרו של ג'יימי.
"אני יודעת שלקח זמן, אבל התה מוכן." אני אומרת כשאני פותחת את הדלת בזהירות כדי לא לשפוך מהתה.
"תודה, אבל לא ביקשתי."
התה אכן כמעט נשפך כשאני שומעת את קולו של דילן.
"מצטערת. טעות בחדר." אני אומרת כשאני רואה אותו שוכב על הגב במיטה שלו כשהוא מחזיק בידיו חוברת מסוג כלשהו.
"שמעתי על טעות במספר, אבל טעות בחדר, זה חדש." חיוך חצוף מופיע על פניו כשהוא מתיישב על המיטה ומניח את החוברת על ברכיו.
"שיהיה," אני מגלגלת את עיניי. "איפה החדר של ג'יימי?"
"החדר שבסוף המסדרון,"
אני מהנהנת בראשי ופונה כדי לצאת.
"אז באמת עקבת אחריי."
אני נעצרת ומסתובבת להביט בו. "אתה ידעת?" אני שואלת במבוכה.
הוא מחייך חיוך ממזרי ומהנהן. "איך אפשר שלא כששומעים את הצעדים שלך כמו עדר של פילים."
"הי!" אני צווחת והוא צוחק.
אני מנידה בראשי. "טוב, אני צריכה לדאוג לג'יימי." אני מסתובבת שוב כדי לצאת.
"לא אמרת שהוא גבר בוגר שיכול לדאוג לעצמו?"
אני שומעת את דילן צוחק מאחוריי כשהראתי לו אצבע משולשת ויצאתי מהחדר שלו.
"אל תפנה את המילים שלי נגדי," אני ממלמלת בכעס כשאני עושה את דרכי לחדרו של ג'יימי.
אני פותחת בזהירות את הדלת ונכנסת. אני רואה את ג'יימי ישן על המיטה עם הפנים אליי ומניחה את הכוס על השידה שצמודה למיטתו הרחבה. אני מושכת את השמיכה, מכסה אותו בזהירות כדי לא להעיר אותו ומתיישבת לצידו כשידי בעדינות מונחת על מצחו. הוא עדיין קצת חם אבל נראה שהחום ירד מעט.
אני מעבירה את ידי על לחיו ובמורד קו הלסת שלו. "מתאים לך זיפים," אני מצחקקת לעצמי, יודעת לבטח שהוא לא שומע.
"אז כדאי שאמשיך לגדל?" אני קופצת בבהלה כשידו אוחזת לפתע בשלי. חיוך קטן מבצבץ על פניו והוא פוקח את עיניו.
"אתה לא אמור לישון?" קולי יוצא קצת יותר מדי גבוה.
"ישנתי. עד שנכנסת לחדר." עיניו השחורות עוברות עליי עד שהן פוגשות בשלי.
"מצטערת שהערתי אותך." אני משפילה מעט מבט.
אחיזתו בידי מתהדקת מעט. "את לא אמורה להיות פה." קולו עבה ועמוק, לא בטוחה אם בגלל שהוא חולה, או בגלל...
"למה?" אני שואלת בגרון יבש, מנסה להתנער מהמחשבה. זה נכון שאני רוצה את זה, אבל זה לא אומר שזה לא מלחיץ אותי, כמו כל בחורה בפעם הראשונה שלה.
"כי את עלולה להידבק ולחלות בגללי." הוא עוטף את פיו בזרועו ומשתעל לתוכה.
אני בולעת רוק. "אה," זה כל מה שאני אומרת. "בקשר לשאלה שלך, התשובה היא לא. אל תעז לגדל זקן, אתה תיראה זקן." אני משנה את הנושא, ונראה לי שאני מצליחה.
"למה? לא אמרת הרגע שמתאים לי?" הוא שואל בחיוך תמים.
"זיפים. מתאים לך זיפים, לא זקן. עם הזיפים זה מעקצץ, אבל עם זקן, זה יגרד כמו מתקפת יתושים באמצע ג'ונגל." אני מחייכת כשאני שומעת את ג'יימי צוחק.
"אז את אומרת שאת מעדיפה את התחושה המעקצצת?" שעשוע מבזיק בעיניו כשהוא מושך אותי מעט עד שאני נשכבת עליו.
אני מביטה בו ומתפעלת. אלוהים. כמה שהתגעגעתי למבט הזה, לחיוך הזה, שהוא מראה רק לי.
"אתה תמיד גורם לגוף שלי לעקצץ." אני לוחשת קרוב לשפתיו, מניחה בעדינות את שפתיי לשלו ונושכת קלות את שפתו התחתונה לפני שאני מתנתקת.
"אן," הוא מתנשם.
אני מרגישה צריבה קטנה בעיניי שמאיימת לשבור אותי ולחשוף אותי לפניו כשהוא מניח את ידיו על מותניי ומשדל בזהירות להרחיק אותי ממנו.
"אני יודעת," אני מנסה לדבר בקול יציב, עד כמה שהרעידות בו מאפשרות לי. אני קמה באיטיות ממנו ומתיישבת בחזרה.
"מצטער, אבל זה ייקח קצת זמן." ג'יימי אומר ברוך כשהוא גם מתיישב ומלטף את הלחי שלי באגודלו, מביט בי במבט מנחם.
"אמרתי שאני יודעת." אני אומרת בקול ברור יותר עכשיו ומסיטה את מבטי, מונעת מאגודלו לחמם אותי בליטופים סיבוביים רכים.
"אני אחזור עכשיו לבית. תתקשר אם אתה צריך משהו, ותיידע אותי איך אתה מרגיש." אני לא מביטה בו כשאני אוספת את עצמי ויוצאת מחדרו מבלי להמתין לתשובה.
אני מתעלמת מדילן - לא בכוונה, שבדיוק יצא מהחדר שלו וחולפת על פניו במהירות.
"כל כך מהר?" הוא לועג. "חכי, מה קרה?" הוא שואל פתאום מודאג כשאני לא מגיבה ומתקדמת לעבר הדלת הראשית.
אני לוקחת את התיק שהיה מונח לצידה, עדיין לא עונה או מגיבה לדילן, ויוצאת מהבית שלהם עם הרגשה מוזרה. הרגשה עצובה.