עכשיו זו תקופת החגים. מזג האוויר מתחיל להיות קריר כשהערב יורד. אני רוכסת את הג'קט האפור שלי ביד אחת ובשנייה אני מחזקת את אחיזתי ברצועת הבד העבה כשג'יימי הגור מושך קדימה. כבר עבר זמן רב מאז שהצלנו והכנסנו אותו אלינו לבית, וכרגע הוא לא מסתפק להיות רק בגינה וכבר מתחיל לבקש לצאת החוצה לטייל ולעשות את צרכיו. הוא ללא ספק גדל כשאני מרגישה את הגרירות שלו. אני מלפפת מעט מהרצועה בידי כדי לשפר את האחיזה שלי וגורמת לו ללכת יותר קרוב אליי, מעבירה את ידי ופורעת את פרוותו הרכה להחריד.
"תראה למה גרמת. בגללך גירשו אותנו מהבית." אני רוטנת. הוא לא הפסיק להשתולל ברחבי הבית והפריע לאימא להכין את ארוחת הערב. הפכתי את כל הבית כדי למצוא את החגורה שלו בזמן שאבא נוזף בו ומזרז אותי להוציא אותו, וכשמצאתי הוא לא הפסיק לקפוץ בהתרגשות בכל עבר ואפילו שבר את אחת מהואזות של אימא.
אני נאנחת כשהוא מכניס את היד שלי לפיו ומתחיל לנשוך ומושכת אותו לכיוון הפארק. כשאני נכנסת אל הפארק אני משחררת את החגורה סביב הקולר שלו ומאפשרת לו לרוץ חופשי כשאני מתיישבת על הדשא ומשעינה את גבי על גזע עץ ישן, אותו הגזע שנשענתי עליו כשפגשתי לראשונה את דילן. אני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הדרך בה הוא פגע בי עם הכדורסל שלו והציץ לי במחברת, והדרך שבה התפרצתי עליו. הוא ראה הכל. כל המחשבות המתוסכלות שלי שהיו במחברת, הוא ראה את כולן.
כבר למעלה משבוע שלא נתקלתי בו בגלל חופשות החג. לא בו ולא באחיו הגדול, ג'יימי. השיחה האחרונה שאני ודילן ניהלנו, על הדבר הזה שג'יימי לא רצה בו, עדיין לא יוצאת לי מהראש. בכנות, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. במה הוא לא רצה? להיות איתי? ואיזו כבר סיבה הייתה לו לעשות זאת?
לעשות מה? להיות איתי? או, לזרוק אותי?
בזמן שאני חושבת על זה, עיניי נעוצות בדמות הבחור שמתקרבת אל מגרש הכדורסל לפניי. הוא עומד שם לבד, מחזיק תחת זרועו כדורסל ופשוט עומד שם כמו בול עץ ובוהה במגרש הריק. הוא עומד שם, ללא תזוזה ואת ראשו מכסה קפוצ'ון שחור. אני מרגישה את הלחץ נבנה בתוכי לאט לאט עם כל שנייה שהוא נשאר נעוץ במקום. הייתי קמה וחוזרת אל הבית אילולא ג'יימי שרץ אליו במהירות מרחרח אותו ומשתין על רגלו.
צחוק חנוק נפלט מפי והבחור מיד מסתובב להביט בי. "מה כל כך מצחיק?" הוא צועק מהמקום בו הוא עומד כשהוא מנער את רגלו.
אני מפסיקה לצחוק כשהוא מתקרב ביחד עם ג'יימי כשבידו האחת הוא אוחז בקולר סביב צווארו ומוביל אותו אליי וביד השנייה עדיין אוחז בכדורסל.
"אני ממש לא חושב שזה מצחיק." הוא רוטן בקול נרגז כשהתקרב ונעמד גבוה לפניי, פניו זעופות כשהוא מביט למטה עליי.
"הוא משתין עליך ועל מה שאתה חושב." אני מתגרה ומהנהנת לכיוון ג'יימי שהשתחרר מאחיזתו.
YOU ARE READING
מנסה - trying
Romantizmספר שני ל"מוכנה לנסות" המתמקד בסיפורה של אן, הבת של ג'ייק ואנה. אן וויילד בת ה-17 גדלה למשפחה גדולה, חמה, ואוהבת. אך עם זאת, אבא חמום המוח שלה, ג'ייק, נמצא רוב הזמן עסוק בעבודה בתור היורש הבא לחברת הבנייה G.W. לאן יש רגשות מעורבים בעניין הזה. היא מ...
