"אימא, למה אבא לא מרשה לבחורים להתקרב אליי?" אני שואלת אחרי ששתינו התיישבנו לארוחת ערב. אבא, כצפוי יחזור מאוחר היום.
אימא מרימה את עיניה המופתעות מהצלחת אליי כשהיא נוגסת בסלט שלה. היא בולעת לפני שהיא מתחילה לדבר. "אן, אני שמחה שאת מקשיבה לו, אבל זה לא אומר שאת צריכה להתרחק מהמין השני."
הו, אני ממש לא מקשיבה לו כשאני... טוב, אני לא הולכת לספר לה את זה. אימא אולי יותר עדינה ומבינה מאבא, אבל אני פוחדת ממה שתחשוב עליי. אני פוחדת שתתבייש בי.
"אז למה אבא לא חושב ככה?" אני ממלמלת כשאני משחקת עם המזלג בירקות החתוכים.
"אני מניחה שזה בגלל שהוא היה כבר בגיל הזה ויודע מה הולך בראש שלהם. אבל אני חושבת, שאת בגיל שאת צריכה להתנסות בדברים חדשים. את יכולה להבין את זה באיזו דרך שאת רוצה, אבל את לא יכולה להימנע מאינטרקציה עם הצד השני. זה יקרה בסופו של דבר בין אם הוא רוצה ובין אם לא."
"אם אבא היה שומע אותך, הוא היה מתפחלץ." אני מחייכת חיוך עקום.
"סביר להניח, אבל הוא לא יכול לשנות את טבעה של האישה, לרצות להרגיש את החום והאהבה שמגיעים לה." אימא מחייכת אליי חיוך כמעט עצוב. אני יודעת שהיא עצובה ובודדה בזמן שאבא עסוק בעבודה, וזה שובר אותי.
עד כמה שהוא נוקשה, אני מייחלת לעצמי למצוא אהבה כמו שאימא מצאה איתו. כי גם כשהיא עצובה ובודדה, כל זה נשכח ברגע שהוא נכנס לבית וגורם לפניה להאיר בחיוך הכי אוהב שראיתי בחיים.
אני גם רוצה את זה, מישהו שיגרום לי להרגיש שהוא כל עולמי ואני שלו. אני אוהבת את ג'יימי, אבל הוא רק גורם לי להרגיש שאני בסך הכל ריגוש חולף עבורו. משהו שיעבור עם הזמן ויתנדף כאילו לא היה.
"אן, משהו קרה?" אימא שואלת בדאגה כששמה לב להבעה המדוכדכת על פניי.
"אני רק... לא מבינה איך את מתמודדת עם הבדידות." אני ממלמלת בקול שקט.
"איזו בדידות?" היא שואלת מבולבלת.
"הבדידות שאת מרגישה כשאבא לא נמצא."
היא מביטה בי בדממה לכמה רגעים, לא מכחישה את מה שאמרתי, אבל המילים שהיא אומרת לאחר מכן, ללא ספק מפתיעות אותי. "לפעמים, צריך להקריב עבור מה שחשוב לך. אני לא מקריבה את האושר שלי, כי הוא כבר נמצא אצלי. אני מקריבה את האנוכיות שלי, האנוכיות לרצות שאביך יהיה איתי בכל רגע של היום. כשהוא כל הזמן עובד קשה, אני יודעת שזה בשביל לדאוג ליקיריו כמה שהוא יכול. כשהוא גורם לי להקריב את האנוכיות, הוא גורם לי להיות אדם טוב יותר, ומתגמל אותי בדרך הטובה ביותר כשהוא חוזר כל יום הביתה אליי ואלייך. למשפחה שלו."
כשאני מביטה בה ללא מילים, אני יודעת שהיא התכוונה לכל מילה ומילה. הכנות, האומץ וההקרבה שלה, הם מה שאני מעריצה בה. הם מה שגורמים לי להתגאות להיות הבת לזוג הזה, של שניי אנשים שמצאו את החצי שלהם והפכו לשלם. טוב, שלם וחצי אם מחשיבים אותי...
***
אני מרגישה כמו בול עץ כשאני קמה באי רצון מהמיטה הנוחה שלי לעוד בוקר של לימודים. בזמן שאני מתארגנת, אני לא מפסיקה להרהר. חשבתי הרבה בלילה על הדברים שאימא אמרה לי בארוחת הערב, והגעתי למסקנה, שג'יימי לא גורם לי להקריב דבר. הוא רק גורם לי להיות יותר אנוכית. הנשיקות שלו אמורות להספיק לי, אבל הן לא. אני רוצה שהוא יגרום לי להרגיש נאהבת. לכן, הגעתי גם למסקנה נוספת, אני צריכה לפתות אותו. אני צריכה לגרום לעיניו לצאת החוצה בכל פעם שיראה אותי. זה כל כך מתסכל שאני צריכה לעבוד שוב על הפיתוי גם אחרי שהשגתי אותו, אבל אני חייבת להודות, זה מרגיש מרגש. ההרגשה הזאת של להשיג את מה שאת רוצה והרצון להצליח, זורמת בדם שלי ונותנת תחושה ממכרת של אדרנלין.
האהבה כל כך מתוסבכת. כי גם כשהשגת בה את מה שרצית, את חייבת תמיד להיות מוכנה להילחם עליה אחרת, את תאבדי אותה ותתחרטי שלא נלחמת. ואין מצב שאני מפסידה לממזר המתוסבך שלי...
אני מורחת משיכה אחרונה של מסקרה לפני שאני סורקת את עצמי מול המראה, מתפעלת מעצמי. אני בדרך כלל לא מתאפרת, אבל המסקרה והעיפרון השחור מדגישים את האפור-ירוק של עיניי, והשפתון האדמדם מדגיש ונותן נפח לשפתיי. שיערי השחור אסוף למעלה לקוקו גבוה, קצוותיו מדגדגים מדי פעם את צווארי הדק, והפוני שלי מונח לצד בצורה מסודרת אך פרועה בו זמנית. חצאית המיני השחורה בגזרה גבוהה צמודה ומדגישה כל קימור. חולצת הבטן הלבנה מדגישה את החלק העליון, אך לא חושפת את הבטן בגלל החצאית. העקבים שאני נועלת לא גבוהים אך גורמים לרגליי להיראות ארוכות יותר.
אני מחייכת לעצמי במראה בשביעות רצון.
אני ללא ספק אגרום לעיניו לצאת החוצה...
אני לוקחת את התיק ויוצאת מהחדר למסדרון רחב הידיים ברוח קרבית. אך כשאני חולפת ליד המטבח, הרוח הקרבית מתנדפת כמו זבובים שנפלו.
"לאן את חושבת שאת יוצאת בלבוש הזה?" קולו המאיים של אבא מאחוריי גורם לי לרעוד ולשערותיי לסמור.
אני מסתובבת בהיסוס לאחור. "ל... בית הספר?" זה יצא כמעט שאלה, ואני מנסה לחייך את החיוך הכי מתוק שלי כדי לרכך את עיניו הקשוחות שמביטות בי מעבר לאי השיש.
"תשכחי מזה. את לא--"
"אתה לא אמור להיות בעבודה?" אני משנה במהירות את הנושא.
"יום חופשי." הוא אומר בפשטות כשאימא מופיעה לצידו ומגישה לו כוס קפה וצנצנת של חמאת בוטנים. כצפוי... דבר ראשון על הבוקר חמאת בוטנים.
"ואל תשני את הנושא, זה לא יעבוד עליי. לכי תחליפי בגדים."
"אבל למה? מה רע בהם?" אני שואלת בתמימות כשאני מתקרבת לעבר אי השיש.
אבא צופה בי בכעס בזמן שאני פותחת את הצנצנת וטובלת בה את אצבעי. "מה? אתה תמיד עושה את זה." אני אומרת בהתגוננות ומכניסה את האצבע במהירות לפי.
"אני לא כועס בגלל חמאת הבוטנים, שכדאי שתשאירי לי."
אימא מנסה להחניק צחוק שמאיים לחנוק אותה כשהיא מתיישבת לצידו. "מה?" היא שואלת בתמימות כשהוא נועץ בה מבט.
"בכל אופן," אבא נאנח ברוגז ושב להביט בי. "את לא יוצאת מהבית לבושה ככה. תחליפי בגדים ותמחקי את הצבעים מהפנים שלך."
"אבל--"
"לא מוכן לשמוע מילה." הוא קובע ולוגם מכוס הקפה.
"בסדר. אז מה עם המילה, אידיוט."
"תשמרי על הפה שלך, קטנה." הוא נראה לא מרוצה כשמניח את הכוס על השיש.
"אני לא קטנה," אני פולטת בעצבים. "זה לא הרגע בו אתה צובט לי את הלחי כמו שעשית כשהייתי קטנה?"
אבא נראה כועס במיוחד כשהוא קם מהכיסא ועוקף את אי השיש כשצועד לכיווני. אני לוקחת צעד לאחור, מנסה להתחמק ממנו אך לא מספיקה והוא כבר הושיט את ידו אליי וצובט לי את הלחי.
"לא באמת התכוונתי שתעשה את זה," אני רוטנת כשהוא צובט אותי בעדינות.
"לא משנה מה תגידי, וכמה באמת תגדלי, בשבילי את תמיד קטנה." מבטו מתרכך כשהוא משחרר את הצביטה העדינה.
"אבל בשבילי, אני לא." אני שוב רוטנת ומשפשפת את הלחי שלי בידי.
"לכי תחליפי," אבא אומר ביותר רוך הפעם.
"ג'ייק, אני לא מבינה מה רע במה שהיא לובשת. זה לא חשוף מדי. וחוץ מזה, היא תאחר ללימודים." אימא אומרת.
אבא מסתובב להביט בה. "לא חשוף מדי? כל מי שיראה אותה רק ירצה לפתוח לה את הרגליים!"
"חתיכת מילים אתה אומר לפני הקטנה שלך," אני מעירה בציניות.
"אל תתחכמי לי עכשיו," הוא מסובב אליי מבט לא מרוצה.
"אבל מה כבר יכול לקרות בבית הספר?" אני מגלגלת את עיניי.
"בית הספר זה לא מה שאני דואג לגביו, אלא בדרך לשם."
"אז תסיע אותה לשם," אימא מציעה.
"היא ל--"
"ג'ייק, מספיק עם השטויות. היא מאחרת." אימא נוזפת בו. אני שולחת לו מבט מתחנן כשהוא מביט באימא ואז בי.
אני מחייכת לעצמי כשאבא נאנח בתבוסה. "בסדר," הוא רוטן בקול שקט.
אבא ניגש בחזרה לאי השיש וטובל בצנצנת את האצבע שלו ומכניס לפיו. "בואי נזוז." הוא אומר כשהוא מתרחק מעט מאי השיש.
"רגע," אני גם מתקרבת וטובלת במהירות גם את האצבע שלי ומכניסה לפי. "עכשיו אפשר."
אבא מחייך ומניד בראשו כשאני מצחקקת.
אימא גם צוחקת. "תהנו בדרך." היא אומרת, ואנחנו יוצאים מהבית.
YOU ARE READING
מנסה - trying
Romansaספר שני ל"מוכנה לנסות" המתמקד בסיפורה של אן, הבת של ג'ייק ואנה. אן וויילד בת ה-17 גדלה למשפחה גדולה, חמה, ואוהבת. אך עם זאת, אבא חמום המוח שלה, ג'ייק, נמצא רוב הזמן עסוק בעבודה בתור היורש הבא לחברת הבנייה G.W. לאן יש רגשות מעורבים בעניין הזה. היא מ...
