אהבה זה שם המשחק.

1

4.6.2010:

"אמא את חייבת לקום" הדמעות לא ניגמרו. הלב שלי דפק במהירות. "אמא אם לא בשבילי אז בשביל אמילי." החזקתי את ידה ונישקתי אותה. צרחתי. צרחתי כלכך חזק. "די מתוקה, אין מה לעשות." אחד הרופאים אמר לי בקול נעים. "יש מה לעשות. תעיר אותה. אני רוצה את אמא שלי!" "אני מבין. אבל תחשבי שהיא סבלה, ועכשיו היא לא." "אני רוצה את אמא שלי." אמרתי וחיבקתי אותה כלכך חזק. "תקומי. הבטחת לי!! הבטחת שלא תעזבי אותי כל עוד אני חיה." צעקתי עם קול של בכיינית. הבנתי שלא משנה מה אני יצעק או יעשה...זה פשוט לא יעזור. "אני אוהבת אותך אמא. תשמרי על אמילי ועלי מלמעלה." "יפה שלי מספיק צריך ללכת." אמר אבי בקול עצוב. אבי הניח את ראשי על כתפו. "מספיק לבכות..את חזקה." "אני לא. אני רוצה את אמא שלי." "גם אני תאמיני לי. זה כואב לי נורא, תחשבי חיובי. תחשבי שהיא תשמור עלינו מלמעלה." "היא הבטיחה אבא!! היא הבטיחה שלא תעזוב אותי בחיים." "היא לא עוזבת אותך. היא תשמור עלייך תמיד." "מבטיח?" "מבטיח." הוא התחיל לבכות. אז ניחמתי אותו בדיוק איך שהוא ניחם אותי. "אל תדאג אבא ,היא שומרת עליך מלמעלה." אמרתי בחצי חיוך מזויף. הוא החזיר לי חיוך, רק שבחיוך שלו היה משהו . היה שם חשש, פחד ובמיוחד דאגה.

4.6.2016:
השעה שבע בבוקר. יש לי חצי שעה להיות בעבודה, לאחר מכן ישר אני הלך לקבר של אמי. קמתי מהר נכנסתי למקלחת, צחצחתי שניים , עשיתי פן, התלבשתי ויצאתי לעבודה. השעה כבר שבע עשרים וחמש. התקשרתי לנאוראי, המנהל של השייק בר, בו אני עובדת. "הלו?" "ארין איפה את?" "אני יאחר באיזה עשר דקות." "אין בעיה, כאילו אין לחץ." "תודה. להתראות." "להתראות מתוקה." תפסתי תמונית הראשונה שראיתי. נתתי לו תכתובת ונסענו. באמצע הנסיעה הנהג שאל אותי. "את הבת של כריסטינה?" "כן." "אתן נורא דומות." "כן הרבה אומרים, רק מאיפה אתה מכיר אותה?" "למדתי איתה באוניברסיטה. " "איזה יופי. אני מבינה שלא שמעת." "שמעתי מה?" "היא נפטרה לפני שש שנים בדיוק."הרגשתי חנק בגרוני, מין גוש של דמעות שאני מנסה לעצור. "אני מצטער. לא ידעתי." "זה בסדר. לא אשמתך." "אמרת שש שנים בדיוק?" "כן." "זה אומר..היום?" "כן. הגענו." אמרתי והצבעתי לעבר החניה. "תעצור שם." "אוקיי." "תודה." "רגע. חכי." "מה?" "אם תצטרכי משהו אני מוכן לעזור." "תודה אבל אני שולטת במצב." אמרתי וטרקתי את דלת המונית. נזכרתי שבכלל לא שילמתי. הוא נסע בלי לבקש כסף. אני שונאת כשמרחמים עליי בגלל שאמא שלי נפטרה. אני שונאת שמרחמים עליי בכללי. נכנסתי לשייק בר. "נאוראי?" צעקתי . המקום היה ריק. "ארין את יכולה לחזור." "איפה כל הלקוחות?" "יש מתחרים שני רחובות מכאן." "אוקיי." "מה אוקיי? מה אני עושה עכשיו?" "דבר ראשון נרגע. דבר שני חושב." "כל היום אני רק חושב." "היום אפילו לא התחיל." הסתכלתי על השעון. השעה הייתה, שמונה בבוקר. "אני אבוד." "מה יש שם?" "איזה פרישייק מזדיין." "הבנתי.טוב אם זה המצב אני הקח יום חופש." אמרתי ונתתתי לנאוראי חיבוק. "תתקשר עם יש עבודה." "אני התקשר." "ביי." יצאתי מהשייק בר. התקשרתי לכריסטינה החברה הכי טובה שלי. "היי בובי, בא לך נצא היום בערב?" "זה לא ההזכרה של אמא שלך היום?" "כן. בא לך או לא?" אמרתי בעצבים. "בא לי." "יופי מעולה. תהיי אצלי היום בעשר." עליתי על האוטובוס, שילמתי לנהג וישבתי במושב הכי אחורי. "אז קבענו?" "קבענו ממי" "מעולה ביי" אמרתי לה וניתקתי. נסעתי לקבר של אמא שלי, שניה לפני עצרתי בחנות פרחים. נכנסתי לביית קברות. הרגשתי את הדמעות כבר על לחיי. הגעתי לקבר של אמי. התיישבתי על ידו ושמתי את ידי על קברה. "אמא..את חסרה לי!!כל כך חסרה לי. אני אוהבת אותך. בחיים אני לא התרגל למצב הזה. שאת בקבר. שאת מתה. שאת איננה יותר. המשפחה כבר לא אותו הדבר בלעדייך. חשבתי שתשמרי עלינו שם למעלה." הדמעות לא הפסיקו אלא רק התגברו. "תחזרי. אני זקוקה לך. אמא אני הייתי פאקינג בת עשר. גיל ההתבגרות עברתי בלי עצות שלך. עברתי הרבה כלכך. הכל עברתי לבד כי את איננה." הנחתי את הפרחים על הקבר שלה." ראיתי את אבי מתקרב. "איפה אמילי?" "בקייטנה." "הבנתי. אני אוהבת אותך אמא." אמרתי ועזבתי את בית הקברות. "רגע ארין. אני צריך לדבר איתך." "מה?" "אני הכרתי משהי." "אחלה תהנו לכם. ביי." ורצתי מישם בבכי. חזרתי הביתה. הוא היה שומם ושקט כמו תמיד. עליתי לחדר שהיה פעם של אמי. נכנסתי התיישבתי על מיטתה. נשמתי את ריח הסדינים. הריח שכל כך אהבתי. אז מה שעברו שש שנים, אני עדיין מריחה את הריח שלה עליהם. אני כל כך מתגעגעת אליה. פתחתי את המגירה עם התמונות, הוצאתי תתמונה שלי ושלה, של היום הראשון שלי בכיתה א'. "אני נורא מתגעגעת. למה הלכת? למה דווקא את? למה אלוהים לוקח רק את הטובים?" החזרתי את התמונה למקום ויצאתי. הלכתי למטבח להכין לי משהו לאכול. הכנתי רביולי ברוטב פטריות. הלכתי לסלון שמתי סרט ואכלתי.

******** ******* *******
כריסטינה התקשרה אליי. "את מאורגנת?" "מזמן." "מעולה צאי." ניתקתי תשיחה ויצאתי. חיכיתי לה על יד הכיכר הראשי של הרחוב. היא הגיעה לאחר חמש דקות. כריסטינה הייתה גדולה ממני בשנתיים. "היי בובי. כנסי." פתחתי את דלת המכונית והתיישבתי. "איך את?" "רגיל." "הבנתי." "אני לא רוצה לדבר על זה." "בחירה שלך." נסענו לבר האהוב על כריסטינה. יצאנו מהאוטו לאחר נסיעה שקטה במיוחד. עמדנו בתור בשביל להיכנס. הגיעה התור שלי. "תעודת זהות בבקשה." אמר המאבטח בקול גברי קשוח. הבאתי לו את תעודת הזהות שלי. הוא עשה לי על היד חותמת. כדי שידעו שניבדקתי בכניסה. "כנסי." ניכנסתי פנימה. חיכיתי לכריסטינה. היא ניכנסה שתי דקות אחריי. "בואי לבר." צעקתי לה. "יאלה." הלכנו לבר התיישבנו. "ברמן." צעקתי. "כן בובה. מה בשבילך?" "את הכי חזק שלכם." "משהיי פה בדיכי?" "אפשר בבקשה תמשקה שלי? בלי שאלות?" "קשוחה." "תשתחרר ממני." "כחי." הוא הביא לי שני שוטים. אחד הבאתי לכריסטינה שפלירטטה כבר עם איזה גבר. חזרתי לבר ושתיתי תשוט בשלוק אחד. "עוד אחד?" "אני אשמח." הוא שם לי עוד שני שוטים. הפעם שתיתי את שניהם אחד אחרי השני. "זה הכי חזק שלכם?" אמרתי בלעג. "בת כמה את בכלל?" "שש עשרה." "קטינה מדי בשביל המשקה החזק שלנו." "אבל לא ניראה מצידך שאני מספיק קטינה בשבילך." אמרתי בעוקצנות. "כניראה שלא. אני בן שמונה עשרה." "אתה קוץ בתחת. " "טוב תביא לי ואנגוך." "בדרך אלייך." הוא אמר בחיוך פלרטטני. הוא הביא לי שלושה כוסות של שוטים. שתיתי אותן אחת אחרי השניה. שילמתי לו על המשקאות. "אני הלך לירקוד קצת." ברגע שנעמדתי על רגליי, הרגשתי סחרחורת מטורפת. הסתכלתי סביב ולא ראיתי את כריסטינה. בבת אחת נפלתי על הריצפה ואיבדתי את ההכרה.

אוקיי בנות אני נורא אשמח לדעות שלכן. שאני הדע איך להמשיך, באיזה כיוון בערך. לדעת אם זה בכלל מעניין. מקווה שנהנתן, אשמח לביקורת מבנות שמבינות בכתיבה. תודה!