אהבה זה שם המשחק.

5

עניתי לפלאפון שצלצל. "אני בחוץ תצאי." "אוקיי באה." יצאתי מהביית בזריזות. ראיתי תאוטו בחניה שממול לביתי. נכנסתי לאוטו והוא הושיט לי תתעודת זהות . "אני חושב שזה שייך לך, ואני גם מאוד חושב שכדאי לך להחליף בגדים." לקחתי תתעודת זהות. "למה? לאן אנחנו הולכים?" "זה כבר הפתעה." חייכתי. "אוקיי, אז מה ללבוש?" "אני ממליץ על בגד ים, ומה שבא לך מעל." "אוקיי, הבנתי." אמרתי בחיוך. בהיתי בו לא הפסקתי להתסתכל עליו. "היי ארין?...ארין?" "אהה כן בגד ים, שניה חוזרת." הלכתי לשים תבגד ים שלי, שמלת ים, כפכפים ויצאתי. נכנסתי לאוטו. "מוכנה." אמרתי בחיוך. "אוקיי אז אפשר לנסוע?" "תגיד לי אתה." הוא הסתכל עליי בעיין בוחנת ואמר. "אוקיי מאשר." צחקתי כמו ילדה קטנה. "תשמע.. אני צריכה לספר לך משה..." לפני שסיימתי תמשפט הרגשתי תאוטו נעצר ואת שפתיו על שפתיי. זרמתי עם זה, כי הרגשתי שזה הכי טבעי בעולם. זרמתי עם הרגשות שלי, אפשר לומר. התרחקנו הוא היה מחויך, אני פחות. "היי קרה משהו? עשיתי משהו לא בסדר?" "לא אתה בסדר, אני לא בסדר." "למה את לא בסדר?" הוא שאל ושם לי את קווצות השיער מאחורי האוזן." "כי .. " הוא ליטף את לחיי עם ידיו. "אתה מוכן לשניה להקשיב לי?" "מודה קשה לי. אני רואה אותך ואני בעננים, בחיים לא הרגשתי ככה עם בחורה." הוא הושיט את ידיו אל כפתורי השמלה. הזזתי את ידיו. "באותו יום הייתי מחוקה, היום אני לא." "צודקת נסחפתי." "אתה מוכן עכשיו להקשיב?" "דברי."הוא אמר ביאוש. "עזוב כשבאמת תירצה להקשיב תגיד לי." "נוו אל תתבאסי לי עכשיו." "לא מתבאסת. מרגישה שאתה לא מקשיב." "טוב נדבר אז כשנגיע?" "נדבר כשנגיע." עניתי בעצב. הנסיעה הייתה שקטה. נסענו לים כמו שחשבתי. הוא פתח לי תדלת. "ליידי פירסט." הוא אמר והראה לי עם היד בג'לטמניות לצאת. "תודה." אמרתי ויצאתי. הוא תפס את היד שלי. "לא ככה." "מה לא ככה?" "לא ככה אני רוצה את הדייט הראשון שלנו." "אז איך אתה רוצה אותו?" "כשאת מחייכת." "אתה אוהב תחיוך שלי?" "כייף לי לראות אותך מחייכת זה רע?" "לא.. להפך זה יפה." "את חושבת?" "אתה מטעה ברושם ראשוני." "אני חושב שכדאי שנשב ונדבר , כשנשב על שפת הים." "אוקיי. " הלכנו לים. פרשנו תסמיכה על שפת הים, הוא פתח בקבוק יין ומזג לשנינו. "תודה." "אז איפה הפסקנו את השיחה שלנו? אהה אמרת שאני מטעה ברושם ראשוני." ציחקקתי. "תשמע ברושם ראשוני לא הכי משכת את צומת הלב שלי." "אהה לא?" "לא." "אז את אומרת בעצם , מזל שהוא לקח אותי אליו הביתה." "לא בדיוק. אתה יודע ביום הזה קרה משהו משמעותי." "צודקת. איבדת את הבתו..." לפני שהוא סיים את המשפט, קטעתי אותו בנשיקה. כשהתנתקנו מהנשיקה ישר אמרתי. "אני באמת חייבת לספר לך משהו." "אי אפשר ביום אחר? אני דווקא ממש אוהב תערב הזה, מה שאת רוצה לומר לי לא ניראה בדיוק טוב." "כי הוא לא." "תסבירי." "אני מחר עוזבת." "לכמה זמן?" הוא אמר בפנים קןדרות. "ל.. ל.." "ל..?? מה את מנסה לומר לי?" "שזה..." דמעות התחילו לינזול על לחיי. "לתמיד." אמרתי. "לתמיד?" הוא אמר בשוק. "כן." "אז את פאקינג סתם מזבלת לי תמוח פה שעתיים? מנשקת אותי... מחבקת, צוחקת מה הקטע שלך?" "מה הקטע שלי? מה השטע שלך? מה זה העצבים האלה שתפסת עליי?" "תעופי לי מהעיניים. " "סליחה?" "עד שסוף סוף אני פאקינג מתאהב, היא בורחת לי. את הולכת, לא לחודש חודשיים. לתמיד!! כן אני אוהב אותך, לא מתבייש בזה. למה את עוזבת? אהה מה עשיתי?" "וואוו זה לא אתה, גם אני אוהבת אותך אוקיי? נשבעת. אם לא אז לא הייתי פה עכשיו." "אז למה? למה את עוזבת?" "כי אני חייבת. זה לא בחירה שלי." "בבקשה מימך תשארי." "אני מצטערת. אין לי ברירה." "תמיד יש עוד ברירה." "תקשיב נכנסתי לחובות מטורפים. אין לי תאפשרות ... להחזיר אותן." "מה זה קשור ללעזוב?" "כי, אני הולכת למשפחה עשירה.. הם יחסו לי את כל החובות." "הבנתי ביי." הוא אמר והלך. ראיתי אותו נוסע, הוא לא לקח אותי הביתה. תפסתי אוטובוס, למזלי זה היה האוטובוס האחרון. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא ניתק. אני כלכך שונאת תמצב. למה זה צריך להיות ככה? למה? "תגידי? בת כמה את?"סיבבתי תראש לראות אם יש משהיי מאחורי,אף אחת לא הייתה שם. אז הבנתי שהוא מדבר אליי. "מי שואל?" "אני." "שם." "מה אכפת לך?" "אז מה אכפת לך בת כמה אני?" "עוקצנית." "מה אתה רוצה?" "מספר שלך." "איזה באסה אני צריכה לרדת, היה נעים להכיר חומד." "חומד?" הוא אמר בציחקוק. ירדתי מהאוטובוס והלכתי הביתה. נכנסתי הביתה נכנסתי למקלחת וישר הלכתי לישון. הרגשתי שהראש שלי כבד, הראש שלי לא יכול לאכיל כל כך הרבה דברים. הלכתי פשוט לישון והרגשתי תגוף שלי מתעייף לאט לאט יותר ויותר.